איפה ההיגיון במה שעשיתי?
איפה התחבא השכל הישר כאשר בחרתי בדרך שגויה כל כך?
למה לא היה מי שיפקח את עיניי ויגרום לי להבין את הטעות שעשיתי רגע אחד לפני שבוצעה?
קוראים לי אדי והאמת הזוועתית היא - שאני אידיוט. טוב, לפחות פעם הייתי כזה, היום זה כבר סיפור לגמרי אחר. מאז השטות שביצעתי, צמחתי להיות אדם שלא פועל לפי ההיגיון אלא לפי מה שהלב שלו מורה לו. החלטתי לעקוב אחריו בעקביות, אחרי הלב. הוא אמין יותר מהחדשות, ובטח שהוא אמין יותר ממה שהמוח מורה לעשות. הוא היחיד שקובע את הצעדים שלי מעכשיו, לפחות בכל הנוגע לעניינים שקשורים אליו. בקיצור, הוא הבוס.
קוראים לי אמילי ויש לי סוד לא כזה סודי - התאהבתי בבחור רוסי.
למה הוא שבר את ליבי? אין לי מושג, תיאלצו לשאול אותו. רק דבר אחד אני יודעת בוודאות, יהיה לי קשה להבין ולסלוח, בהנחה שהוא ייתן לי הסבר ויחפש אחר סליחתי. ובעצם למה לסלוח? שייחנק בתוך הרפש של עצמו.
עכשיו נותר לי רק למצוא את הדרך לשכוח מאותן עיניים כחולות שהיו מביטות בי ומרטיטות את גופי.
אדי ואמילי, זיכרון מר של טעות איומה או סיפור אהבה?
זהו ספרה התשיעי של אורית פטקין.
קדמו לו "לורי", "חצויה", "נטע אהובתי", "מִיה רוזה" (עם אריאלה באום), "שני מלאכים", "אהבתי אותך", "חיים של שקר" ו"פעמיים עשרים".