סיפור על שני אנשים, שלכאורה ראו כבר הכל, אלא שאז הם נפגשים...

'קולו של ארצ'ר' הוא סיפורה של אישה הכבולה לזיכרון של לילה איום ושל גבר שאהבתו היא המפתח לשחרורה

מה קורה כאשר האדם שאינך רוצה להכיר בעצם קיומו, הופך לאחד שאינך יכולה לדמיין את חייך בלעדיו?

להסתבך איתך שוב, תסבוכת 2, ספר ההמשך ללהיט של אמה צ'ייס, להסתבך אתך.

אהבה וכאבי לב בין נער לנערה

ספר שירה שמבקש לעורר מחשבה

פנטזיה רומנטית לנוער: צוות מלאכים נשלח על-מנת להגן על נערה מניו יורק, ובכך להציל את העולם

רומן רגיש על חייה של משפחה אחת, שבעקבות מות ההורים בתאונה, נשלחים שלושת ילדיהם לפנימיה

הספר הראשון בטרילוגיה "התמסרות"

זה סיפור שמתחיל בעצם ברצח. כי מיד בשורות הפתיחה מדווח גִי, גיבורו של בֶּרדוגו, על גרימת טביעה בידיו הדוחפות: "אחרי שדחפתי את ברנר אל בור הסיד, וראיתי אותו שוקע ונעלם במהירות כל־כך מפתיעה, מיששתי בתוכי תחושה חדשה שלא הכרתי: בקרוב אתחיל להיות מישהו אחר". הוא הגיע לביקור ביישוב הולדתו – שעזב כבן שבע־עשרה, לפני כארבעים שנה – ובראשו תוכנית פגישות עם מי שהיו עדים לו בעבר הרחוק, במטרה לבדוק את האפשרות להיות חדש, לחזור להיות בן־המקום "כדי להיטמע ולא כדי להיבדל". ברנר, שמעולם לא עזב, הראה לו את השכונה החדשה הנבנית למען בני־המקום, ולעולם לא נדע אל נכון מדוע דחף אותו גִי אל בריכת הסיד, האם רק מפני שברנר היטה את האגן שלו ונראה כסימן־שאלה בעיני גִי המבקש להתקבל כאן בחזרה? אכן, אף שאת הביקור בן שבעת הימים מספר גִי פרט אחר פרט ברזולוציה חסרת־תקדים, מותירה עלילת הרומאן לתהיית הקוראים, ואולי גם לתהיית גִי עצמו, שורת פערים ענקיים. כל פגישותיו של גִי הולכות ומתפוגגות באופן מוזר, ודומה שהוא מנסה לשאוב מבני־שיחו הודאה באיזה דופי שמוטל בו. מה הם החטא או החריגוּת שהוא חושש שיתגלו? למה גִי מתחבא ומנסה להימנע מהיתקלויות לא־מתוכננות בתושבים? למה ברח מן היישוב בנערותו ולא הגיע אפילו להלוויות של אביו ושל אמו? במה חושדים בו מי שרודפים אותו? לנוכח כל השרוי באפלה המסויטת, מוגשת לנו כמִשען החזית הנינוחה, המפורטת עד דק ובהומור, של המרחב המוחשי של היישוב, ושל התחושות הגופניות־נפשיות שהוא מעורר מרגע לרגע. חפצים, צורות, טקסטורות, ריחות, תאורות, צלילים, טמפרטורות, תנוחות ומגעים, שסוננו דרך פילטר רב־דמיון, מתערבבים בעלילות של חלקי הגוף שכמו יוצאים לעצמאות, ובניואנסים של התגובות הנפשיות. את כל אלה, בתוספת שברי זיכרונות־ילדות, מפליא גִי להפוך להתרחשות שוצפת. ומה שמצרף את הספר לשרשרת הלא־ארוכה של ספרים גדולים באמת של ברדוגו בשביל גיבורו לצורך הספרות העברית לדורותיה הוא השפה שמרַתֵּך עלילת התערותו במרחב המקומי – עברית חתרנית שליד־העברית, השוברת הצידה מן הדרך הראשית כמו גִי, הגוררת מן המופשט אל המָשׁיש והמוחשי וההופכת תכונה ופעולה לְעֶצם: "מיששתי את פתיחותה של הדלת"; "קירבתי את צליל הצעדים מבחוץ אל עומק התרגשותי"... ה"הרפתקה עם מלים" המוצגת בספר זה מותירה אותנו פעורי־פה.

זוכה פרס הבוקר הבינלאומי לשנת 2016, רומן יפהפה, בלתי שגרתי על אודות התרבות הדרום-קוריאנית העכשווית, אך בה בעת הוא גם רומן על תשוקה, יחסי כוח ובחירה

תרגומו לעברית של 'מורם מעפר', ספר מוקדם ומפסגות היצירה של "גדול סופרי העולם" (לפי הרולד בלום), חתן פרס נובל לספרות, ז'וזה סאראמאגו, הוא לא פחות מחגיגה.  מפי העורך: מוּרם מעפר' היכה גם אותנו בתדהמה. ידענו על הרומאן הזה שהוא סאראמאגו שלפני סאראמאגו; את הפריצה הספרותית שלו, העולמית, שאחריה באה מרבית כתיבתו, עשה סאראמאגו בגיל שישים (1982), ב'דברי ימי מנזר', ואחר־כך, במשך 27 שנה, באו עוד 12 רומאנים (כולם ראו אור אצלנו בתרגומה הבלתי־נשכח של מרים טבעון). הם שהקנו לסאראמאגו את מקומו היציב בקנון הספרותי המערבי. עד גיל שישים, ידענו, הוא הדפיס רק שלושה רומאנים. הראשון שבהם, 'אדמת החטא', הופיע כשהיה בן 25 (1947), אך השלישי, 'מוּרם מעפר', ראה אור רק כשהיה בן 58 (1980). שלושה עמודים ראשונים של הרומאן חולפים עד שאומר המסַפר: "את כל זה אפשר לספר בצורה אחרת" – ואז, כמעט בבת־אחת, קם וניצב לפנינו אופן שיחתו של המספר, סגנון הסיפור האופייני לסאראמאגו, במלוא בשלותו ושִׁפעתו. כאן הוא המציא אותו. ההתפעלות מכישרון התיאור והסיפור שיש לאיש הזה עוד גוברת בגלל הרעננות שבראשוניות, כאילו הזדמַנו להופעת בכורה של מישהו לא ידוע שברור לנו מיד שהוא עתיד להיות כוכב אדיר. 'מוּרם מעפר' הוא רומאן פנורמי, ריאליסטי־אקספרסיוניסטי, העוקב, לאורך למעלה מ־80 שנה (עד 1975), אחרי ארבעה דורות של משפחת מַאוּ־טֶמפּוּ (פירוש שמם הוא: מזג־אוויר גרוע), ואחרי הסובבים אותם, הפועלים שכירי־היום ב"לטיפונדיה" – חבל האחוזות החקלאיות הגדולות שבאזור אָלֶנטֶז'וּ, בדרום פורטוגל. בשנים האלה הפכה המונרכיה לרפובליקה, נפוצו שמועות על שתי מלחמות ענק שהתחוללו בכל אירופה, פרצה הדיקטטורה בפורטוגל, אך המאורעות הלאומיים והבינלאומיים לא באמת חדרו ללטיפונדיה, שהפועלים החלכאים והנדכאים שלה, העובדים תמורת שכר רעב מחשיכה עד חשיכה – אם אינם בכלל מחוסרי־עבודה – נאלצו להתמודד בה עם השילוש של בעלי ההון והאחוזות, ה"מולדת" המשתפת איתם פעולה באמצעות המשמר הלאומי האלים שלה, והכנסייה. נגד אלה מופנית האירוניה הסרקסטית של הקוסם הלוחמני סאראמאגו, ברומאן פוליטי שאת דפיו מציפות חמלה ואמפתיה חסרות גבולות כלפי המדוכאים. בני משפחת מַאוּ־טֶמפּוּ, שאחת לשני דורות צצות אצלם עיניים כחולות נדירות שלא רואים כאן בשום מקום, נבחרו להוליך את עלילת הרומאן בזכות נחישותם ועיקשותם התמות, בזכות הכבוד שהם מעוררים. הם אלו שוודאי הזכירו לסאראמאגו את סבו ואת סיפוריו. ההערצה כלפיהם היא זו שחוללה את "קולו" של המספר, קול שהִתמיד מכאן ואילך אצל הסופר. זהו קול קלֵידוסקופי, שיתופי, מעין מקהלה של דיבורים ודוברים בשברי קולות, במשפטים שנקטעים, בגבולות מחוקים בי�� קול לקול, בין דובר לדובר, כאילו העם מספר את סיפורו. המספר מחקה דיבור בעל־פה, או נאבק בכללי הכתיבה, לפעמים הוא איש תמים, לפעמים משורר בעל דימויים הרי־תהודה, לפעמים איש חריף החושף את הפרדוקסים הקשורים במסגרות עריצוֹת למיניהן, ולפעמים הוא מאמץ לעצמו פרספקטיבות מפתיעות ושובות־לב (כגון זו של נמלה הצופה בעינויים של אסיר, או של המלאכים התמימים ממרפסת השמיים). מי כותב היום רומאנים כאלה?

על כל אדם המבקש לראות לויתן לצאת ולנדוד אל המים הרחוקים ביותר. לשם מוליכה הנובלה הזאת. אל מרחבים נסתרים, ספק מציאותיים ספק מדומיינים, אל מקום משכנו של הלויתן. סמוך לגיל ארבעים, בתום נישואים מייאשים, מתוך תחושת עקרות, מחליט יוני לנטוש את העולם שהכיר ולצאת למסע כדי לחזות בענק הימי שממנו הוקסם בילדותו. מסעו לוקח אותו לאוסטרליה, היבשת הרחוקה, שם הוא פוגש בגלריה ססגונית של טיפוסים: זוג שחקנים גרמנים, פרח כמורה אפריקאי וסוחר סמים ישראלי; נוודים, צליינים ומנודים. איש-איש והלויתן שהוא מבקש לראות. לראות לויתן היא יצירה קצבית, דינמית ורבת רבדים. יש בה מן המוכר ומן המוזר; בהירות עזה לצד עלטה; ריאליזם ציני לצד סיפור חניכה רומנטי; דרמה פיוטית לצד משל סוריאליסטי שנמשליו חבויים. וכך, הלויתן המתגלה בה הוא חיה, אך גם זיכרון נסתר; משאלה לא מודעת; חוויה רוחנית; צהלת אושר וזעקת אימה. הכל ושום דבר. רון דהן הוא משורר וסופר. זהו ספרו החמישי.

שלושים ושלושה סיפורים פרי עטו של מיכלאנג'לו אנטוניוני, מגדולי הבמאים בתולדות הקולנוע ואיש אשכולות בתחום הרוח והאמנויות