מורשת של מרגלים

להלן דיווח אמיתי, עד כמה שאני מסוגל לספק אותו, על תפקידי במבצע הונאה בריטי, שם־קוד מערבולת, שתוכנן נגד שירות הביון המזרח־גרמני (השטאזי) בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה העשרים, והוביל למותם של הסוכן החשאי הבריטי הטוב ביותר שהכרתי מימי, ושל אישה חפה מפשע שלמענה הוא הקריב את חייו.
איש מודיעין מקצועי אינו חסין מפני רגשות אנושיים בדיוק כמו כל אדם אחר. הדבר החשוב הוא יכולתו לדכא אותם, אם בזמן אמת ואם כעבור חמישים שנה, כמו במקרה שלי. עד לפני חודשיים, כשנשכבתי במיטה לעת ליל במשק המבודד בבריטאני המשמש לי בית והקשבתי לגעיות הבקר ולהתקוטטות התרנגולות, נאבקתי בנחישות בקולות המאשימים שניסו להפריע את שנתי מעת לעת. הייתי צעיר מדי, מחיתי, הייתי תמים מדי, נאיבי מדי, זוטר מדי. אם אתם מחפשים קרקפות, אמרתי להם, לכו למומחי ההונאה הדגולים, ג'ורג' סמיילי ואדונו קונטרול. המזימות שהם רקחו, התעקשתי, האינטלקט הערמומי הלמדני שלהם, לא שלי, הם האחראים לניצחון ולמפלה שנמזגו יחדיו במערבולת. רק כעת, משנדרשתי לתת דין וחשבון לשירות שהקדשתי לו את מיטב שנותי, הגיל והתמיהה דוחפים אותי להעלות על הכתב, בכל מחיר, את האורות והצללים הכרוכים במעורבותי בפרשה.
סוגיית גיוסי לשירות הביון הבריטי — הכיכר, כפי שאנו, "הטורקים הצעירים", כינינו אותו בימי הזוהר שבהם שיכנו אותנו לא במצודה גרוטסקית על גדת התמזה, כי אם מאחורי מסך ויקטוריאני של לבֵנים אדומות בפינת כיכר קיימברידג' — עודה מסתורית בעיני לא פחות מנסיבות לידתי; ואף למעלה מזה, כי שני האירועים כרוכים זה בזה לבלי הפרד.
אבי, הזכור לי בקושי, היה לדברי אמי, בנה הלא יוצלח של משפחה אנגלו־צרפתית עשירה מהמידלנדס באנגליה, אדם בעל תשוקות פזיזות, ירושה מידלדלת ואהבה לצרפת שפיצתה על כל אלה. בקיץ 1930 הוא טבל במי המרחצאות של סן מאלו שלחוף בריטאני הצפוני, פקד את בתי הקזינו ואת בתי הבושת ושיחק אותה באופן כללי. אמי, צאצאית יחידה לשושלת ארוכה של חוואים בּרֵטונים שבאותה העת מלאו לה עשרים, נקלעה לעיר בעת מילוי תפקידה כשושבינה בחתונת בתו של סוחר בקר עשיר. כך לפחות היא טענה. אבל כמקור יחיד, היא אינה חפה מייפוי העובדות כשאינן מחמיאות לה, ולא הייתי מופתע כלל אילו הגיעה העירה בנסיבות נעלות פחות.
אחרי הטקס, כך היא מספרת, היא ושושבינה נוספת, בעידודן של כוס שמפניה אחת או שתיים, חמקו מקבלת הפנים ויצאו לשוטט במיטב מחלצותיהן לאורך הטיילת ההומה, שגם אבי שוטט שם בכוונה מסוימת. אמי היתה יפה ופוחזת, חברתה פחות. רומן פרץ בסערה. אמי התביישה בקצב השתלשלות העניינים, ובצדק מבחינתה. חתונה שנייה נערכה בחופזה. אני הייתי התוצר. אבי, התברר, לא היה איש משפחה מטבעו, וכבר בשנות הנישואים הראשונות הצליח להיעדר יותר מאשר לנכוח.
אבל כעת מתרחש מפנה הרואי בעלילה. מלחמה, כידוע, משנה הכול, ואת אבי היא שינתה כהרף עין. עוד לא הכריזו על פתיחתה, וכבר הוא הלם על דלתות משרד המלחמה הבריטי ונידב את שירותיו לכל דורש. משימתו, לדברי אמי, היתה להציל את צרפת במו ידיו. אם המשימה כללה גם בריחה מכבלי המשפחה, היה זה דבר כפירה שלא הורשיתי להעלותו על דל שפתי בנוכחות אמי. הבריטים זה עתה ייסדו את מִנהלת המבצעים המיוחדים, שנדרשה "להבעיר את אירופה" בהוראתו של וינסטון צ'רצ'יל בכבודו ובעצמו. ערי החוף בדרום־מערב בריטאני שימשו חממות לפעילות של צוללות גרמניות, והעיירה שלנו לוֹריָין, בסיס חיל הים הצרפתי לשעבר, היתה החמה מכול. אבי, שצנח חמש פעמים אל מישורי ברֵטון, חבר לכל קבוצה מחתרתית שהצליח למצוא, תרם את חלקו למהומה ומת מוות מחריד מידי הגסטאפו בבית סוהר ברֶן, כשהוא משאיר אחריו מורשת של מסירות נפש ששום בן לא יוכל לעמוד בה. המורשת השנייה שלו היתה אמונה מוטעית במערכת החינוך הפרטית הבריטית, אשר חרף ביצועיו הדלים במסגרתה, הוא גזר עלי להיכנס בשעריה.