צביקה שחם

שירתו של צביקה שחם היא שירה המבקשת מעוף, מייחלת להגיע אל "אינסוף שמיים", אל מרחב ה"ללא גבול". בלשון עשירה, בוטחת, רבודת מצלולים ומטפורות, המשורר יוצא למסעות נהדרים, חכמים ורגישים מאוד שבהם הוא מבקיע מעוף אל נוף העמק ("בֵּין מִרְוְחֵי הַבֶּקַע נִגְלֶה הָעֵמֶק, מֵגִיחַ מִתַּחְתִּית הַיָּמִים"), תר אחר אמונה, מעמיד "מצור לגיונות על גני האלוהים" ובו בזמן משווע "לִישׁוּעַת הָאֵל שֶׁנָּמוֹג בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה". זאת שירה אישית ואוניברסלית בו זמנית – "הַיְּצִירָה וְהַחַיִּים הֵם שְׁנֵי צִדָּיו שֶׁל אוֹתוֹ מַטְבֵּעַ", כותב שחם – שבכל שיר ושיר מקופלת אמת. "הַשִּׁיר אָמוּר לַחְשֹף וּלְקַלֵּף שְׁכָבוֹת", מלמד אותנו שחם ומצליח לחולל בכל אחד מקוראיו תנועה קטנה של מבט ורגש, וזה נפלא.

(יקיר בן-משה)