ספר שיריה השלישי של טלי כהן-שבתאי ממשיך את המהלך הנועז שמבצעת המשוררת בשפה. מהלך של פירוק לגורמים - ובנייה מחדש - ליצירה נשית מעוררת השתאות ואימה. “בָּטוּחַ יֵשׁ טַלִּי אַחֶרֶת“, “טַלִּי שֶׁאֲנִי לֹא מַכִּירָה“, “טַלִּי מֵתָה” היא קובעת – בטקסט בהשראה סוריאליסטית, החותר בעקשנות לדייקנות כירורגית – ועדיין, “אֶפְשָׁר בְּעַיִן אַחַת אוֹ בְּלִי עֵינַיִם/ לְפַלֵּס דֶּרֶךְ/ וּלְהֵחָבֵט בְּמַרְאָה צְדָדִית שֶׁל רְכָבִים“.
ישויות נשיות המייצגות קרע/קונפליקט – כפרידה קאלו, זלדה, דליה רביקוביץ‘, ג‘יל רוזנברג ואף ירושלים – נטועות ומהבהבות לאורכו. “הִצַּעְתִּי אֶת עַצְמִי לְתַיָּרִים” (כך הדוברת/ירושלים) – מסירת כל איבר בנפרד מאפשרת הפשטה מוחלטת, מאפשרת לָ“אֲנִי הַחֲדָשָׁה” להיוולד, ליצירה לקרום עור וגידים, להיות במופע הקרוע, המרהיב.
עמית ישראלי-גלעד