""עשרים שנה וכאילו לא נקרע הלב, לא נסדק ונזל כשאמר לה בנחישות שישמח לחיות איתה לנצח, אבל ילדים הוא לא רוצה בשום אופן. וּויתר עליה בקלות כזאת, עד שאמרה לעצמה שכנראה עדיף ללכת. אמא ואבא הסתירו את שמחתם. חמודים כאלה. מה שטוב לך, נורית. סומכים עלייך. ברור שסמכו. ושמחו עוד יותר כשהודיעה שהיא מתחתנת עם גידי. גם מסודר, גם נדיב, גם אדיב, ובעיקר יציב. הם רצו נכדים"
ביום שאמה מתה, מוצאת נורית כתבה בעיתון שהופכת על פיו את עולמה. הכתבה מערערת את אמיתות סיפור הגבורה של אמה מימי ההעפלה הבלתי לגלית. זהות העיתונאי מסבכת עוד את הדברים: מדובר באהובה המיתולוגי של נורית מלפני עשרים שנה.
במסעה אחר פרטי הסיפור ההיסטורי, היא צוללת אל תעתועי האהבה, נבהלת מטלטלות התשוקה, מתבוננת בפליאה במלחמות האגו שאינן פוסקות גם בצל המוות, ומתוודעת אל שלבי האבל על מי שמת ועל מי שנולד שונה מהמצופה.
שרונה בן דוד הולנדר נולדה בקריית אונו, פיזיותרפיסטית ילדים, כותבת, אוהבת ללכת יחפה, לאכול במיטה, לשחות ולישון בצהריים, נשואה, אם לשלוש בנות, ומתגוררת בקציר.