במשך שנים ריתק צבי אביאל את מאזיני התכנית "ציפורי לילה" בגלי צה"ל. מעטים ידעו שהנופים הקדומים של דרום אמריקה, אותם כה היטיב לשזור בסיפוריו ובשיריו, בעבעו ועלו ממעמקי תודעתו ללא כל תיווך. הוא אכן עמד ממש שם, על פסגות האנדים, מצביע בידו על הרכסים האפלים, מסביר בלהט איך נעזבו באמצע בריאתם, פורשים בפני הקונדור ממלכה פרועה ובלתי מרוסנת. צבי אביאל היה איש רנסנס, פילוסוף ומשורר. הוא יצר דברים והחריבם באבחה. תמיד ספקן, מתוחכם וחד כתער, תמים כילד, רומנטיקן ללא תקנה - איש של ניגודים שהתקיימו בכפיפה אחת. תחת קסם בלתי נדלה, היטיב לראות את העולם מכולנו, בלע אותו בתשוקה של נער פרא, חצה את הקצוות על מנת לשוב ולמצוא את נפשו בעיניה של דליה, אהובתו היחידה. שישה ספרי שירה פרסם צבי אביאל בחייו. שירים טעונים, קצרים עד כאב, משוועים לעוד. ספר זה, החותם את האנתולוגיה, הוא אסופה של שירים שלא ראו אור, מהם שנכתבו בימיו האחרונים. זהו השער השביעי, הפותח את מסעו האחרון.