על הספר
פרופסור דן מירון על הספר:
נילי עמית מספרת בספר זה חלק מסיפור חייה – בנימה קלה, בטון מבודח ומשעשע, שאינם צריכים להסתיר את הכאבים שמתחתם; כאבים – אבל לא רחמים עצמיים, ואף לא שמץ של ליטוף אגו. בעינים פקוחות לרווחה וביכולת לספר את האמת לאמיתה ללא מחוות של "כֵּנוּת" וללא מאניירות של חשפנות עצמית, מגוללת המחברת פרשת חיים מרתקת ומאלפת. הסיפור שהיא מספרת – סיפורה של ילדה מפולין, בת להורים ניצולי-שואה (אב ציוני-בסתר ואם שהשתייכה לעילית הקומוניסטית של ארצה) שהגיעה לישראל בשנות החמישים המאוחרות וגדלה בה - הוא סיפור חשוב לא רק משום התוכן האנושי האוניברסאלי שלו (סיפור התבגרות בתנאים חברתיים ורוחניים קשים), אלא גם ובעיקר בהיותו סיפור ישראלי ארכיטיפי, שראוי לנו להטות לו אוזן.
הוא נפתח בתאור נוקב של הפיחות העצמי שעובר אדם העוקר ממקומו למקום שאינו מורגל בו – מה גם ילדה שגדלה בצל המיזוג המיוחד של תרבות בורגנית פולנית עם אמונה בעולם המחר השוויוני, ובעצם היתה בת של עלית מועדפת, בטוחה בעצמה, בערכה ובעתידה, ונתגלגלה תחילה למעברה הישראלית, אחר כך לחיי מושב רוויי עמל, ובסופו של דבר לצה"ל. נילי עמית מספרת סיפור זה ללא אנחות וקינות על אבדן העבר התרבותי והמרתו בהווה פרובינציאלי גס, אלא בטון נמרץ של אשה חזקה, שהחליטה להסתגל למצבה החדש בכל מחיר, להתאים את עצמה לנורמה ה"צברית" של בני ובנות גילה מעוררי הקנאה, ולהשתמש בכל כלי ומכשיר שאונו לידה: יכולתה האינטלקטואלית, נשיותה, אהבת החיים שלה, ידיעת הבגדים המתאימים ויכולת ההתענגות שלה.
הספר מסתיים באודה-קינה לאם היפהפיה והמעודנת, שגורלה היה שונה בכל מזה של בתה: עולם האידיאלים הקומוניסטיים, שבכוחו�� שיקמה את עצמה מהלם אבדן משפחתה בשואה, התרסק לנגד עיניה; תרבותה המעודנת נשללה ממנה; חייה בישראל, ללא הסתגלות של ממש לעולמה המנטאלי, היו חיי עמל ללא תמורה של ממש, זולת הנחת מן הבת המצליחה ומן הנכדים. אבל גם בהתבוננה באימה בעינים מצועפות דמעות אין נילי עמית מוותרת על הפיכחון, על ההומור ועל הביקורתיות, העולים בקנה אחד עם הטון הדיבורי הנמרץ והשנון שלה. נילי עמית נוגעת כאילו בקלות במסכת של כאבים ונגעים, אבל גם של תענוגות ושמחות, של העולה החדש, שהגיע לישראל חסר כל ומצא בה, בקשיים ובהתעקשות ללא לאות, את מקומו ואת עצמו.