ריקוד הגבולות - יהדות לעת ריבונות

חיבור זה מפנה זרקור לצדדים לא מוכרים של תורת ישראל, ובפרט למזוודת הכלים שהיא מקנה לטובת תיקוני גבול ברמת הקולקטיב. ברמת הפרט יש לתורה מתחרים: לאדם פרטי שעבר ילדות קשה מזומנים שלל כלים לתיקון, כגון
אנאליזה, מדיטציה, ספורט, פרמקולוגיה, חיבוקים ועוד. ככול הידוע לי, ברמה הקיבוצית לא מוצעת שיטה מתקנת.
היסטורית, ישויות קיבוציות שיצאו מדעתן התאפסו רק אחרי שחטפו מכה איומה. מטרת הספר היא לעורר אותנו
להתעשת, ולא באמצעות חבטה חיצונית, שאת תוצאותיה אין לשער.

החיבור שייך לסוגה עיונית, הגותית ופרשנית, ואינו מיועד להיקרא כמסמך אקדמי מחקרי, אלא כמדרש מבוסס
ומנומק על תורת ישראל כתורת הגבולות. באמצעות דרישה וחקירה של מושג הגבול קושר "ריקוד הגבולות"; בין
הגדרה עצמית, שייכות, מקום ואחריות. דרך עיון בדיסציפלינות מגוונות ומובחנות כגון משפט, סביבה וגבולות
מדיניים מתברר תפקידה הקריטי של תפיסת הגבול באשר לעצם היכולת שלנו לזהות את חלקנו במציאות ולטפל
במרחב הציבורי שלנו באופן המיטבי. אליבא דה תורת ישראל הצבת גבולות יציבים וברי קיימא בכל הרבדים של
הקיום האנושי איננו תוצר של פשרה, אלא של קבלה, של הגשמה ושל הבנה עמוקה ביותר של הברית בינינו לבין
אלוהי ישראל.

צילום השער: צמרות העצים בכיכר סן מרטין שבבואנוס איירס מדגימות shyness of the crown / canopy
disengagement. . מדובר בתופעה שבה סוגי עצים מסוימים נמנעים מלגעת זה בצמרת של זה. הם משאירים
ביניהם מרווח מינימלי בצורת ערוצים מתפתלים. נדמה כאילו הם מנהלים משא ומתן אינסופי כדי להחליט בכול רגע
נתון מי מהם נסוג ומי מתקדם. מעין ריסון עצמי קשוב, דינאמי, של עצים.

❖

" 'ריקוד הגבולות' הוא הזמנה להחזיר למידת הדין את כבודה האבוד, ולאזן מחדש בינה ובין מידת החסד. החיבור
מציג קריאה נועזת בהיבט תרבותי ודתי, פוליטי וחברתי, פסיכולוגי ופילוסופי [...] מן הראוי להתייחס אל הספר כאל
'קול קורא', כסמן דרך המאתגר את המחשבה היהודית להגיב לממלכת הכאן והעכשיו. באמצעות חשיבה
אינטואיטיבית וניתוח אנליטי מציבה מיכל ריזל שורה של נושאים בוערים בציבוריות הישראלית – דתיות, חילוניות,
חברה, קיימות, משפט, משילות - המצויים במשבר מתמשך. ריזל גוללת לפנינו את החוט המקשר ביניהם, ולא פחות
חשוב – את הפתרון המוצע לתיקונם [...] זוהי קריאה להבנה פנימית מחודשת, ומכאן להתוויית דרך להבנייתה של
חברה ריבונית מתוקנת."
פרופסור חנוך בן־פזי, לשעבר ראש המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן, מעורכי כתב העת 'דעת', ומרצה בכיר בחוג למקרא ותרבות ישראל בסמינר הקיבוצים.