״הבן של רוזה״, כתב דוד בן גוריון ביומנו.
אבל הרבה לפני שהיה הבן של רוזה - היתה רוזה.
רוזה היתומה. רוזה שחיה ביערות. רוזה המהפכנית שבורחת. עולה
על ספינה. לירושלים, לגליל, לחיפה. יש לה אקדח. יש כף יד זמינה
לסטירה. לאישה הקשוחה הזאת, שאומרת בדיוק את מה שהיא
חושבת. רוזה כהן. רוזה האדומה.
ד״ר נורית כהן, חוקרת ההיסטוריה הציונית, מתעדת את חייה של
אישה שהשאירה אחריה רק מכתב משמעותי אחד. מעין פורסט
גאמפ של הסיפור הציוני, לא לגמרי בחזית, אבל כל הזמן ברקע.
כשהיהודים עוד בשטעטל, היא שם. כשיש פרעות ומהומות, היא
שם. על ספינת המעפילים המפורסמת, היא שם. במושבה כנרת,
היא שם. בהגנה, היא שם. בתנועת הפועלים, היא שם. בעיצובה של
תל אביב, היא שם. רוזה מתנערת, רוזה מפקדת, רוזה מחנכת, רוזה
מקימה משפחה, ומגדלת בן ובת. הבת תהיה מזכירת קיבוץ ומחנכת.
הבן יהיה רמטכ״ל וראש ממשלה. רוזה כבר לא תהיה שם.
החיים קצרים, ושלה קצרים במיוחד. החיים סוערים, ושלה סוערים
במיוחד.
האם מדובר בסיפור ציוני? זו שאלה שניתנו לה תשובות שונות בזמנים
שונים. האם מדובר בסיפור שלנו? על זה תמיד היה קל להשיב.