שאול שפירו בכלל לא רצה לבוא למלחמה נוספת בדרום לבנון. לא היה לו כוח לזה. או זמן. היו לו כמה תוכניות שונות לגמרי. דבר ראשון ביקש לראות את אחותו. כמה שנים קודם החלה מזהירה אותו בסיומה של כל שיחה טלפונית שהיא אינה נעשית צעירה יותר. הוא שקל במוחו את המסר הלא-מוכר והגיע למסקנה שמוטב שיבוא לראותה. כעת. לפני שתגשים את אחד האיומים הסמויים שהיא מחלחלת בין הסיפורים, העדכונים והדעות הפוליטיות התקיפות. ולא רק איתה עליו להיפגש. עם כולם. עוד הקיץ. אורה ועודד. ואולי גם דובס ואסי. ובטח יאיר. בעיקר יאיר. הוא חייב לתפוס איתו שיחה אישית לפני שהוא יוצא לדרך, לומר לו שלום לפני שהוא עוזב למסע הממושך, להזכיר לו שוב עד כמה אהב אותו ועד כמה היה יקר ללבו באותן שנים מעצבות, בימים הטובים ההם, כמו פרח בר. אולי אפילו לבקש ממנו שיקנה כרטיסים לשניהם וישמור לו מקום בכיסא שלידו. נראה אותך, אמר לעצמו. נראה אותך עושה את זה. בתחילת הקיץ, בעיצומו של גל חום כבד שהמם והמיס את כל דרום קליפורניה, הטיל על עצמו משימה נוספת. משהו על השואה. משהו שהחל לכתוב בחודש השני של העבודה במכון ולא ידע, כמו תמיד, כיצד להמשיך ואיך לסיים. הוא רצה לנסות לברר מה קרה לאשה מסקרנת בשם טובה אלטמן. פתאום היה נורא חשוב לו לדעת מה באמת עוללו לה בין שתי עיירות מדכאות בגיא הרג פולני ישן שרק כמה רסיסי מידע במוחו קישרו בינו לבין ההווה הצפוף והבלתי-אפשרי. מסיבה לא לגמרי ברורה הגיע למסקנה שעליו לתעד ולשמר את הסיפור הקשה הזה. לא את מה שהמראיינת הרגישה קלטה בין הערפולים והדמעות, שבע שנים קודם. לא את הגרסה המקלה שטובה ניסתה להכתיב לה במהלך השיחה הממושכת. הוא רצה לדעת מה באמת קרה שם, גם לה וגם לאחותה. בסצנה הלקוחה מסרט מדע בדיוני שסטיבן ספילברג טרם הפיק ראה את עצמו מתגשם בבטחון שקט מתוך ערפילי העתיד, מבצע נחיתה רכה בעיירה הפולנית הקטנה שבה נולד אביו, מפענח במיומנות יעילה את תעלומת הרצח, מגלה את הגיבורים, חושף את זהותם של הבוגדים וקובע על מי מוטלת האחריות למותו של ילד יהודי אחד מתוך מיליון. שוב ושוב הזכיר לו הקול המוכר שבמוחו שזאת אולי ההזדמנות האחרונה. הוא חייב לטוס לארץ, לצלצל לטובה אלטמן הזאת, לבוא לביתה ולשאול כמה שאלות נוקבות על כל מה שבאמת קרה שם. לפני שלא יהיה את מי לשאול. לשם מה, שאל קול אחר, מלגלג ומחוצף. מה פתאום? את מי זה מעניין ולמי אכפת? ואז לכתוב את זה. דווקא בישראל. יהיה נכון והולם, התעקש הקול הראשון, לשחזר כמה מסיפורי הרצח שבוצע באפלת אירופה דווקא באור השמש העזה על אחת הגבעות שבנחלת בנימין. יהיה ראוי והוגן לשכתב ולארגן גם את הסיפור הזה וגם כמה אחרים בבית השקט שבנעלה, לסכם את הפרק בדממה הגדולה והחמה של הארץ המובטחת, לתעד הכל במקום שבו התחולל אחד מקטעיו האמיצים של הסיפור הארוך והמפותל. זאת תהיה נקמה יהודית קטנה וצדק פואטי. הוא גם זמם לבקר את נעמה. לעלות אליה במפתיע ולפתות אותה במיומנות שקטה ואוהבת. כבר בלילה הראשון רצה לעשות זאת. הוא בכלל לא רצה לבוא למלחמה נוספת בדרום לבנון.
ממליצה בחום
בתיה"