בספר "צ'יפס וקטשופ בזקופנה" השירים מזמינים את הקורא לחוויה שונה, אחרת, המזכירה תיאטרון. תפאורה, סאונד, תאורה המעוצבים בקפידה לקראת אמת שעומדת להגיע לעולם. מה השיר עושה לקוראים? איך הם מרגישים בקריאת השורות הקצרות? הכל מתבלבל. אי אפשר לדעת איזה שורה היא מהעבר, משם או שורה מהזמנים של עכשיו- זה לא תמיד ברור. המציאות אינה ברורה. סבתא או נכדה, צ'יפס שמנוני או קליפות תפוחי אדמה? הזמנים ממשיכים לחלוף אבל אי אפשר לעצור, כאן המציאות לא יכולה לחלוף עם הזמן- שהעבר יהיה בעבר ויפנה את מקומות לעתיד- זה לא קורה.