לפנינו מעין ״מותחן פרוידיאני״: "גברת אירנה ירדה במדרגות דירתו של המאהב שלה, ושוב אחז בה בבת אחת אותו פחד חסר פשר."
למן הפתיחה ועד לתום הקריאה מוביל שטפן צוויג בידו המיומנת, עוצרת-הנשימה, את הקורא בתוך נבכי תודעתה, מצפונה וסודותיה של אשה הלכודה במרדף-עצמי. זה עתה עברה על הדיבר השביעי, ״לא תנאף.״ בחברה הווינאית הבורגנית של תחילת המאה העשרים, קודם לשחרור האשה, מדובר בצעד הרה-אסון עבורה.
בפחד בוחן צוויג את מנגנוני השליטה, התשוקה, החרטה והסליחה הפסיכולוגיים שלנו, בעודם נקרעים בין יצרים למוסכמות החברתיות. זוהי נובלה אוניברסלית ועל-זמנית, כפי שיעידו גם חמשת העיבודים הקולנועיים להם זכתה מאז פרסומה, הנפרשים על פני כתשעים שנה. כהרגלו, רוקם צווייג מבוך של מערכות יחסים זוגיות בהן משמש הקורא לא רק כעד או כשופט, אלא כשותף ממשי לסתירות אנושיות, שאת המוצא מהן יצליח למצוא, יחד עם גיבורת הנובלה, ממש בשורה האחרונה.
"אין אשמה נמחית, כל עוד המצפון יודע על קיומה".
שטפן צוויג
"אהבה היא לתת את מה שאין – למי שאינו זה".
ז'אק לאקאן
"רק ספר השומר על הרמה בכל דף ודף וסוחף אותי עד העמוד האחרון במשב אחד ועוצר את נשמתי, מסב לי הנאה שלמה".
שטפן צוויג
“אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.
צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.
צוויג היה סופר פורה שכתב עשרות ספרים בסגנונות מגוונים, והושפע רבות מהתיאוריה הפסיכואנליטית של ידידו זיגמונד פרויד. בעשורים האחרונים הוא זוכה לעדנה. הוצאת תשע נשמות מתכננת להוציא לאור את כל הנובלות הקצרות פרי עטו, ואף רואה בדמותו השראה לרבגוניות ספרותית.