"עת גופי אדע", שמגיש בשירה אינטימית, יצרית ובשפה מטאפורית עשירה וחושנית, מצבי התבגרות של אישה-נערה ההופכת לאשה בשלה רגשית ונפשית, תוך התבוננות בשפת הגוף המתקלף ונחשף, עד שנדמה כי מדובר בישות נפרדת בפני עצמה. המשוררת מתבוננת דרך השירים בחקירת הגוף המתעצמת מתוך מצבים רגשיים, נפשיים ותהליכים אוניברסאליים ונאספת אל מקום בו הגוף מדבר והנפש מקשיבה.
"עת גופי אדע" החל להירקם מיד אחרי מות אביה של שרית שמיר, כשפרידת הנפש נדמה הייתה שהושלמה. אלא שאז החל הגוף לאותות זעקותיו בצורת "תחלואים" שהחלו להתמלא בתוכו. משם יצאה המשוררת למסע של חקירה והתבוננות בגוף: הגוף ודרכו לאהוב, הגוף ודרכו להיפרד, הגוף ודרכו לצהול, הגוף ודרכו לזעוק, הגוף ודרכו לנוח.