״בשעה אחת בצוהריים יללות סירנה בישרו שהרכבת האחרונה עם היהודים יצאה מווינה, ובשעה שש בערב כל פעמוני הכנסיות צלצלו – סימן לכך שבאוסטריה כולה לא נשאר עוד ולוּ יהודי אחד.״
ב-1922 – ארבע שנים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה והשלכותיה – יוצא לאור באוסטריה הרומן עיר בלי יהודים.
המצב הכלכלי בכי רע, מיתון, אבטלה גואה, בתי הכולבו בווינה ריקים מאדם, יוקר המחיה מרקיע שחקים – או אז הפרלמנט מתכנס לישיבה מכרעת וקובע ששורש הרע הוא היהודים, ולכן עליהם לעזוב את אוסטריה. קנסות ועיקולים יוטלו על הסרבנים ועל אלה שיינסו להבריח כספים ורכוש אל מחוץ למדינה. הקנצלר דר׳ שוורטפגר מביא את החוק לאישור – העם קיבל את מבוקשו – היהודים החוצה! אוסטריה תהיה נקייה מיהודים.
חולפים חודשים, המדינה נקלעת למשבר ואינה מצליחה להיחלץ ממנו, למרות שהבטיחו פתרון מהיר -הצמיחה שלילית והמיתון כבד מנשוא: הבנקים קורסים, בתי הכולבו שנהגו למכור את מיטב מרכולתם לנשות היהודים לא מצליחים לשרוד, אנשי הרוח: הסופרים, המחזאים ואנשי התיאטרון – רובם יהודים, עזבו גם הם, וכך גם עולם התרבות נעשה רדוד ופופוליסטי. מה יעלה בגורלה של אוסטריה?
מי ייקח לידיו את ניהול המשבר, ובאיזו דרך יגיע לסיומו? האם היהודים יורשו לחזור לאוסטריה? האם ליאו ואהובתו ייתאחדו מחדש? בסאטירה נוקבת ושנונה כותב בטאואר, שנים רבות לפני עליית הנאצים לשלטון, עלילה אנטישמית – נבואית-אלגורית לגמרי, שהקדימה את המציאות.
האם דבר השתנה מאז? האם נעשינו חברה טובה יותר? הרומן מ-1922 תקף, ואף ביתר שאת בימינו אנו – שליטים תאבי שלטון, דמגוגים, זכויות האזרח בסכנה, אמירות גזעניות, אפליה ואנטישמיות על כל צורותיה – כל אלה עדיין קיימים. רומן רלוונטי מעין כמוהו לימינו אנו.