מה לאמיתו של דבר גרם לנאצים לשרוף ספרי תורה בכל רחבי גרמניה ב-99 בנובמבר 1938?
בספר חדש ומרתק זה, המסתמך על שורה של ארכיונים בשלוש יבשות, אלון קונפינו מציע פרשנות מעמיקה חדשה לשואה.
קונפינו משרטט את הסיפורים שנאצים וגרמנים אחרים סיפרו לעצמם על עצמם, על המקום שממנו באו ועל המקום שפניהם מועדות אליו, וחושף כיצד הובילו הסיפורים הללו למסקנה כי לצורך כינונה של ציוויליזציה נאצית חדשה יש לבער את היהודים תחילה.
בעיני הנאצים, היהודים סימלו מקורות היסטוריים של רשע – מן התורה עד לקפיטליזם ולבולשביזם המודרניים – ויש לעקור אותם מן השורש כדי לכונן ציוויליזציה חפה מחוב כלשהו ליהודים. מהותה של השואה, טוען עולם ללא יהודים, היתה ניסיון השתלטות על ההיסטוריה ועל הזיכרון של גרמניה ואירופה, של היהדות והנצרות.
בדמיון הנאצי, נתפסה אפוא השמדת היהודים כמעשה בראשית. משעה שהגרמנים דמיינו עולם עתידי ללא יהודים - חזון שהורתו בתרבות הרייך השלישי של טרום המלחמה – ניתן היה להעלות על הדעת ולהצדיק מעשי רדיפה והשמדה. לפיכך אין לראות בשואה מאורע בלתי נתפס שאין להבינו; להפך, היא היתה מובנת. כך בנו הגרמנים את זהותם – כדרכם של בני האדם - תוך שימוש ברעיונות בני הזמן, ערבוב והתאמה, ברירה ובחירה, טוויית סיפורים המתבססים על עובדות, המצאות, ייפוי, שקרים ודמיון. סיפורים מעניקים חיים, וסיפורים גם הורגים.