"זו היתה שעת ערב מוקדמת כשנכנסה לחדרו של בנה וראתה אותו באור השקיעה שנגה מאחוריו, מהחלון הפתוח. הוא היה רכון על צעצוע ששיחק בו. פס זהוב של שמש חצה את השוק הדקה והעירומה, והאם ראתה את גופו כאילו עבר מטאמורפוזה ונעשה חומר מסוג אחר – דבר מה ששוב לא יכלה להעריך את מגעו ומשקלו ודחיסותו. לשבריר של רגע ידעה האם שהוא לגמרי של עצמו, ושכל היותו שלה הוא רק הרף עין של חסד, הבהוב של רמייה עצמית בתוך האמת המוחצת הזו. עיניו, כשהסיט סוף סוף את תשומת לבו מהצעצוע והביט בה, היו חלקות ונטולות זיכרון. היא הביטה היישר לתוכן, בִדממה, ובדממה ראתה גל של הכרה חולף בהן כשאמר אמא, כאילו אמר זאת בפעם הראשונה". ספר המעשיות לאמהוֹת הוא מעין דין וחשבון חלקי על המצב הקרוי "אימהוּת". בהתאמה למצב, גם הספר ארוג מהרבה קולות ומדבר בהרבה שפות: סיפורים ואגדות, מעשיות אמִתיות ושברים של ביוגרפיות דמיוניות, פרגמנטים ושירים, ובריות טקסטואליות אחרות. כל הקולות והשפות האלו הם קולותיה של "האֵם" - דמות, שהיא גם קונקרטית וגם מיתית-ארכיטיפית; בתודעה ובגוף של הדמות הזו חרותים האהבה, הזרות והרוך, כמו גם יחסי התלות והכוח שבין אמהות לילדיהן. את המרחב החמקמק, הפיזי-נפשי-תודעתי הזה, ממפה אורית אילן מתוך קשב עמוק ובכתיבה שהיא מדויקת מאוד, רבת כוח ומעודנת כאחת.
בישירות וברגישות בה אורית נוגעת כאמא וכסופרת
בנימים הכי אינטימיים מחד, ויומיומיים מאידך, של המושג אמא.
מאד אהבתי,"
ממליץ לקרוא לאימהות, אבות, סבים וסבתות, וגם לכל היתר."