"באותהמידהיכולתיגםלאלכתוב. אחריהכול,זולאחובה. מאזהמלחמהנשארתינחבאאל הכלים;השבחלאל,מעולםלאחשתיצורך -כמוכמהמעמיתַילשעבר -לכתובאת'זיכרונותי'לשםהצטדקות,כיאיןליעלמהלהצטדק, וגםלאלמטרתרווח,כיאנימשתכריפהלמחייתיגםכך...איננימתחרטעלדבר:עשיתיאתהעבודהשליוזהו;באשרלעלילות המשפחתיותשלי, שאוליאספרגםעליהן, הןעניינישליבלבד; ובאשרלשארהדברים, אין ספקשלקראתהסוףקצתעברתיאתהגבול, אבלאזכברלאהייתילגמריאניעצמי, התרופפתי,וחוץמזההעולםכולוהתערערמסביבי, תסכימואיתישלאהייתיהיחידשאיבד אתהראש...עלאףכלמידותיהרעות, והןהיומרובות, נשארתיאחדמאלהשסבורים שהדברי��ההכרחייםהיחידיםבחייהאדםהםאוויר, אוכל, שתייה, הפרשותוחיפושאחר האמת. כלהשארנתוןלבחירה".נוטות החסד הוא מונולוג מצמרר, חלום בלהות של ממש: וידויו הדמיוני של קצין האס-אס מקסימיליאן אואה, המציב בפני הקורא שאלה קשה מנשוא: מה היה הוא עושה במקומו?
זהו ספר הביכורים של ג'ונתן ליטל, יהודי אמריקאי, שגדל בצרפת ומתגורר היום בספרד.
נוטות החסד הוא פרֶסקו בּארוקי רחב היקף, יצירה מהפנטת, מטרידה ורבת-עוצמה, שמיד עם הופעתה זכתה לתשבחות הקוראים והביקורת, כמו גם להשוואות בין ליטל לבין סופרים כמו טולסטוי ודוסטויבסקי.
נוטות החסדנחשבעלידימבקריםרביםליצירתהמופתהראשונהשלהמאה ה-21, והואהספר הראשוןשזכהבהישגכפול:פרסגונקורופרסהאקדמיההצרפתית.