"מעשה לוט" הוא ניסיון ראשון מסוגו: יומן קריאה אינטימי, מתוארך עד לרמת השנייה, של טקסט, במקרה זה סיפור סדום ועמורה התנ"כי. זוהי "קריאת אצבעות"; מעשה הקריאה מתחולל מול המסך, ברגע שהאצבעות מונחות על המקלדת, כמעשה חי, פעולה בזמן. במסע שעשיתי בעקבות הסיפור החידתי של סדום ועמורה, הלכה והתגלתה דמותו המורכבת, המסוכסכת, של לוט, ובו בזמן התפענחה מהותה המהפכנית של תביעתם של אנשי העיר – "לדעת" את מלאכי האלוהים שנטו ללון בעיר. מתוך כך עלתה דמותו של סבא שלי, שהיה מספר סיפורים, ובסוף ימיו נקט שתיקה מוחלטת, כניסיון נואש להימנע מלשון הרע.(מתוך השער האחורי):
07:54
הרגע הזה בסיפור הוא הרגע שבו הסיפור קורס. לא חטאי סדום, לא צדיקותו היחסית של לוט, לא המעשה הסופי ההרואי של החרבת העיר, השאלה המוסרית המשתמעת ממנו, ההתערבות האלוהית התמוהה – הכל מתפוגג לרגע הזה שבו אדם כלוא בבית שלו, בחוץ מתגודדים מי שבעיניו הם אחיו, וחלק ממשפחתו שם, והם מועדים להשמדה. בפנים צרים עליו שני מלאכים רעים. מה הומה לו בראשו, למה הוא פוסח על שתי הסעיפים, נקרע בין חוק האל לחוק האדם, אבל בעיקר נקרע מתוקף עצמו, מתוקף האישיות הפשרנית שלו, ההולכת בין הטיפות, כאילו מה שקרס בתוכו הוא מצב הביניים, מצב הפשרה, המצב שהוא הכי מזדהה איתו, הכי נאחז בו.
07:59
כל הזמן מהדהד לי בראש קפקא. ההולך אל הטירה ואליה לא מגיע, המחפש אחר החוק ובינתיים גווע בשער החוק, והרי הוא החוק, חוק ההישרדות במידת אדם, חוק אוזלת היד, חוק הכישלון, ולמעשה – חוק המאבק, זה החוק, חוקו של הקוף מול האקדמיה, שנושא את העוון שנעשה לו כצלקת על ישבנו, מאחוריו היער האבוד בדמותה של הקופה מוטרפת הדעת שלקח לו, מלפניו העולם האנושי שהוא חבר אליו כמוצא יחיד אפשרי, וכאילו – זה האדם, ממוצא למוצא, במו ידיו, והנה כאן חוק המכילה הגדולה מתערב ומשתלט על מרכז הסיפור, ופלא שלוט רפה ידיים לגמרי, זה המוצא האחרון שלו, ההתמהמהות, המיאון הפסיבי.
08:01
וגם אני הייתי מתמהמהת. איזה עולם מחכה לי מחוץ לשערי העיר, עולם שבו הצדק נחרץ, הדעת אחת, עולם נטול חירות, שבו הרע נגזר עליו להיות רק רע, רק שחור, בלי אפורים. איזו זהות עצמית יכולה להיות בעולם כזה.
08:03
(אם אלוהים היה יורד לגרמניה, רגע לפני המלחמה, ואומר לקפקא, קום צא, גם הוא היה מתמהמה)