מילה אחרונה

חייו של עיתונאי ודובר הם מרתון ללא קו סיום. זהו מתח תמידי שדורש ממנו להיות דרוך, קשוב ופנוי לכל הקפצה, גם ברגעים המעטים שמוקדשים למשפחה. במקצוע הזה, כל שנת עבודה נספרת פעמיים.

ממערכות העיתונים המרכזיות בישראל ועד למסדרונות עיריית באר שבע, עברתי דרך רשימה ארוכה של אירועים שעיצבו את פני המדינה ואת חיי האישיים. הספר הזה הוא הצצה אל מאחורי הקלעים של הדרמות הגדולות, המקומות שבהם חדשות פגשו את המציאות, והזיכרונות שילוו אותי לעד. 

אמנון יוסף, בן 68, נולד בבאר שבע. שימש בשורה של תפקידים, בהם צלם ראשי של חיל המשטרה הצבאית, מורה ומחנך לצילום ותקשורת בבית הספר עמל חניכים בבאר שבע. כמו כן עבד כעיתונאי בכמה כלי תקשורת, כתב בעיתון קול הנגב מרשת ידיעות תקשורת, כתב וראש מערכת עיתון "חדשות" בדרום, וכן כתב עיתון הארץ בדרום. במשך 30 שנה היה יוסף הדובר המיתולוגי של עיריית באר שבע, ובמשך 15 שנה שימש יו"ר איגוד דוברות ודוברי הרשויות המקומיות בישראל.

טעימה מהספר:

השנים שעיצבו את הדרך

אני בן למשפחה מקסימה, לזוג הורים, נזימה ואליהו, שעלו מעירק בשנת 1951 ישר למעברה בעיר באר שבע.

אבי, בעל אישיות נפלאה וג'נטלמן, עבד במפעל מכתשים והיה בין מקימיו. אימי, אישה מיוחדת ונדירה, הייתה כל חייה עקרת בית, גידלה יחד עם אבא תשעה ילדים בהרבה חום והמון אהבה.

נולדתי בבאר שבע בבית החולים הדסה, כיום סורוקה. במניין האחים אני הילד השביעי במשפחה. עדנה היא אחותי הבכורה, ולאחריה שמונה אחים נפלאים. נולדתי הרבה אחרי תקופת המעברה ולא חוויתי את מה שעברו הוריי וחלק מאחיי, בתוך אוהל שעף עם הרוח בימי החורף הקשים, במדבר הלוהט של הנגב. למרות הקושי במעברה וחיי הצנע שהונהגו אז במדינה, לא זכיתי לשמוע מהוריי על קשיים, תסכול ומרירות. הם קיבלו זאת בהבנה ובשקט מופתי, שאפיין אותם לאורך כל חייהם. מצרך נדיר בימינו.

לאחר שנה לא פשוטה עברה המשפחה מאוהל קטן ודולף, לביתם החדש שנבנה בשכונה ג' בבאר שבע, ברחוב שקיבל שם מחייב ובעל משמעות היסטורית לעם היהודי – יד ושם.

בבית שבו גדלתי למדתי רבות מחוכמת החיים של הוריי על צניעות, על ענווה, על אהבת הזולת; למדתי כיצד לנהוג בדרך ארץ, וכל אלו הובילו אותי במסע החיים מילדות ולאורך כל התחנות שבדרך.

כבר מימי הגן הקסומים דאגתי ליישם תכונות אלו שלמדתי בבית. אחד הזיכרונות שמלווים אותי וצרובים בי היטב, היה בעת סיום יום הלימודים בגן. באורח קבע נשארתי אחרון הילדים שעוזב את הגן כדי לסייע לגננת בסידור הכיסאות וניקיון הכיתה. מי חשב על סייעת בגן... גרתי בסמוך לגן, ממש במרחק נגיעה, ומדי יום על פי נוהל קבוע, אימי הייתה צופה ממרפסת הבית לקראת חזרתי ואני סימנתי לה בתנועת יד, "רק רגע, אסיים לעזור לגננת ואגיע".

בתור ילד סקרן הבוחן כיצד פועלים מכשירים, החלטתי להעמיק את הידע על גלגל האופניים, ועל הפעילויות המהירות שלו. מאחר שלא יכולתי לרכוב על האופניים, ומתוך סקרנות גוברת, מצאתי פתרון באמצעות הפדלים המפעילים את שרשרת גלגלי השיניים. רק דבר אחד שכחתי, שאת האצבעות יש להרחיק. וכך בתאוצה של הפדלים אצבע אחת נתפסה וכמעט נתלשה. במהירות, כדי לא לבזבז זמן, הוּבלתי רגלית על כתפי אבי ואחותי לבית החולים, כדי לעצור את שטף הדם ולתפור את האצבע הפגועה. שלושה ימי אשפוז בבית החולים גרמו לי לטראומה לאורך שנים ולפחד נוראי, לא רק מלבקר חלילה במקום, אלא גם מלשמוע את השם "בית החולים". הפחדים חלפו באורח פלא בעת מלחמת יום הכיפורים, כשהייתי תלמיד בכיתה י' ושובצתי יחד עם חבריי לכיתה לסייע ולעזור לפצועים הרבים שהגיעו למרכז הרפואי. כאשר ההלם מכמות הפצועים הקשים שהיו במסוק הענק חלף, מייד מצאתי את עצמי מוריד אותם מהאלונקות ורץ איתם לחדר המיון.

המרכז הרפואי סורוקה הפך בחיי הבוגרים לחלק מהסיקור שלי כעיתונאי, ובתפקיד דובר העירייה לשיתוף פעולה, בעת חירום ובאירועים מיוחדים.

***

הרומן שלי עם התקשורת החל אי שם באמצע שנות השישים של המאה שעברה. תלמיד כיתה ד' בבית ספר דגניה. בין הלימודים, משחקי הרחוב של פעם, משחקי כדור ועוד המצאות למשחקי ילדים, עלה במוחי רעיון חדש לעיסוק עתידי – עיתונות. קצת מוזר וגם מפתיע, מה לילד בן עשר ולעולם העיתונות השמור לאנשים מבוגרים יותר?

הכול התחיל מגלויה תמימה שנמצאה בתא הדואר של הבית שלי ברחוב יד ושם חמש בבאר שבע, שהייתה מיועדת להורים שלי. הגלויה עם הלוגו של עיתון הארץ הציעה מינוי שנתי לעיתון הבוקר, להכרות ולהתרשמות, אותו ניתן לקבל בחינם לעשרה ימים.

לקחתי את הגלויה ורשמתי את שמו של אבי, אליהו יוסף (סליחה אבא), ורצתי לדואר כדי לשלשל אותה בזריזות. מדובר היה בעיתון בוקר המגיע עם עלות השחר. חלף זמן עד ששמעתי את רעש השלכת העיתון על גרם מדרגות הבית, המבשר "העיתון ממתין לך". מדי בוקר, עוד הרבה לפני ציוץ הציפורים, השכמתי קום והמתנתי בקוצר רוח לקבל את העיתון המיוחל. לאחר המתנה של מספר ימים וכמה לילות לבנים, קיבלתי בהתרגשות רבה את עיתון הארץ.

מדרגות הבית ביד ושם, מכאן החל מסע חיי

הבוקר הראשון שלי עם העיתון היה שונה משאר הבקרים. זמן ההכנה לקראת היציאה לבית הספר התקצר, ארוחת הבוקר הייתה מהירה, והגעתי ראשון לכיתה, מה שלא קרה הרבה, רק כדי להראות לחבריי את העיתון שזכיתי לקבל. חבריי עמדו סביב העיתון בעל הפורמט הגדול, שומעים שוב ושוב כיצד קיבלתי עיתון בוקר חשוב ומפורסם. בעיתון הארץ היה נהוג לציין בראש הכתבה את הקרדיט של הכתב "סופר". חשבתי שכל הכותבים בעיתון הם סופרים ולא עיתונאים. מתוך התלהבות קראתי בשקיקה את כל עמודי העיתון ולא דילגתי על אף ידיעה. כך חלפו עשרה ימים קסומים שבהם קראתי את הארץ לא עם קפה מהביל על הבוקר, אלא עם שוקו חם. עיתון זה שינה את חיי וכיוון אותי לעולם התקשורת. למעשה, משם התחיל הרומן שלי עם התקשורת. עוד נחזור לעיתון הארץ.

באתי מבית שצרך הרבה תקשורת. ההורים והאחים אהבו להאזין לחדשות ברדיו ולקרוא את עיתוני הצוהריים, כך הם נקראו אז, ידיעות אחרונות ומעריב. החיידק התקשורתי שאחז היטב במשפחה הניב שלל סיפורים פיקנטיים. אחד מאותם סיפורים משעשעים, שאף יצרו מתח בבית, היה "הציור השבועי לילד" של הקריקטוריסט האגדי והמוכשר, ג'קי ג'קסון, שפורסם מדי שישי במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות. כל אחד מתשעת האחים וגם אבא רצו לאתר את הנעלם בציור, אך מה לעשות שיש רק גיליון אחד של העיתון, ומי שהצליח לזהות, צבע או הדגיש, גרם לאחרים מפח נפש. קיבלנו החלטה שאם מסמנים יש להשתמש בעיפרון ולמחוק היטב, כך שלא ניתן יהיה לזהות. הציור הפופולרי של ג'קי הפך לחלק מהתרבות הישראלית במשך שישים שנים, ולמעשה זהו המדור הכי ותיק בארץ ואולי אף בעולם. ג'קי היה חלק בלתי נפרד מסוף השבוע בבית משפחת יוסף.

כילד משכונה ג' בבאר שבע, סִקרן אותי לדעת מי האיש המיוחד, חשבתי שאולי הוא לא קיים, וגם השם היה קצת שונה, ג'קי ג'קסון, זה שם שחתום פיקטיבית על המדור, ולא קריקטוריסט. באחד הימים, בעת ששימשתי דובר עיריית באר שבע, קיבלתי בשעת ערב שיחת טלפון. מספר הטלפון הנייד שלי היה גלוי לכול, כך צריך להיות אצל עובד ציבור. על הקו היה אדם שחשבתי שיש בפיו דבר מה על העירייה, אך לא! היה זה ג'קי ג'קסון! בכבודו ובעצמו. הוא ביקש מידע כלשהו על באר שבע. הייתי כל כך מופתע ונרגש מהשיחה עם גיבור ילדותי, שלא התאפקתי ומייד סיפרתי לו כמה הוא היה נוכח אצלנו בסופי השבוע. השיחה שהייתה ארוכה מהרגיל, הפכה לחברות של ממש, וברבות הימים זכיתי אף להעניק לג'קי שני פרסים: פרס התקשורת הבאר שבעית לדורותיה, שכן בשנות החמישים הוא שימש כתב בבאר שבע והדרום, ופרס מפעל חיים מטעם איגוד דוברות ודוברי הרשויות המקומיות בישראל. זכיתי גם להופיע בציור לילד, ובספר מיוחד שהוציא ג'קי עם הציורים הבולטים בכל הזמנים. מבחינתי הייתה זאת סגירת מעגל עם אישיות ענקית.

עם הקריקטוריסט ג'קי ג'קסון

במסגרת הלימודים בבית הספר היסודי ובראייה לאחור, אני יכול להגדיר את עצמי כתלמיד טוב. אהבתי את המקצועות ההומניים, מהם למדתי רבות, והם סייעו לי להגיע ולכתוב בעיתון. בעבר נבחנו תלמידי כיתות ח' בישראל במבחן סקר, אשר בוטל על ידי משרד החינוך בתחילת שנות  השבעים. במבחן, שנועד לבדוק את רמת התלמיד לקראת המעבר מבית הספר היסודי לתיכון, נכללה בחינה בחיבור. אהבתי את מקצוע העברית ובחרתי לכתוב חיבור על נושא האזרחות שלמדנו בבית הספר היסודי. במבחן קיבלתי ציון טוב מאוד. נושא התקשורת המשיך ללוות אותי גם בתקופת הלימודים בבית הספר התיכון מקיף א', הפעם בזכות הצילום. אומנם לא למדתי במגמת צילום אבל בחרתי להקדיש לנושא זה יותר שעות בזכות שני אחיי היקרים, ישראל והרצל, אשר שירתו כצלמים צבאיים.

מייד לאחר שישראל השתחרר מצה"ל, הוא פתח סטודיו לצילום טכני ועיתונות בשם "ברק", שהפך לשם דבר בתקשורת בישראל, ומכאן הדרך ליישם הלכה למעשה את הכניסה המיוחלת לתחום התקשורת, הייתה קצרה. הייתה זו התגשמות חלום ילדות, שהפכה אותי מקורא אדוק למנציח אירועים בעין המצלמה, וההזדמנות הגדולה נפלה בחלקי בעת מלחמת יום הכיפורים. ישראל והרצל היו בצבא, אני הייתי תלמיד בכיתה י', ותוך כדי סיוע ועזרה בבית החולים סורוקה לפצועי צה"ל, שהגיעו מהחזית הדרומית, תפסתי פיקוד, השתלטתי על הסטודיו בשמחה, ויצאתי לצלם עבור העיתונים. תמונה ראשונה שלי, אשר צילמתי בגיל שש עשרה ופורסמה בהבלטה בעיתון ידיעות אחרונות, הייתה של חיילים חוזרים הביתה מהמלחמה לאחר תקופה ארוכה.

גם לאחר שישראל חזר מהמלחמה הקשה ולאחר שירות מילואים ארוך, המשכתי ביתר שאת לשלב לימודים עם עבודת צילום העיתונות, כאשר אני נע ונד ויוצא לצילומים עם עיתונאים מהשורה הראשונה בארץ, יצחק שתיל וניסים טאיטו. אפילו רישיון רכב עדיין לא היה לי. נפלה בחלקי זכות גדולה להיות עם שני עיתונאים ענקיים, אשר תרומתם לתקשורת בכלל, ולחבל הארץ בדרום בפרט, תיכתב בדברי ההיסטוריה של התקשורת הישראלית.

מדובר בתקופה מאתגרת ויוצאת דופן אשר נתנה לי דחיפה ענקית ופתחה לי שער רחב לעולם התקשורת.