ספרו של אבי וימר מחיאת כף יד אחת, הוא מסע בסיפור "על אהבה וחושך" של עמוס עוז.
כך מעיד עמוס עוז על שתיקתו כבדת המשקל, כבדת השנים: "על אמי לא דיברתי כמעט אף פעם במשך שנות חיי עד עכשיו, עד כתיבת דפים אלה, לא עם אבי ולא עם אשתי ולא עם ילדי ולא עם שום אדם. אחרי מות אבי, גם עליו כמעט לא דיברתי, כאילו הייתי אסופי." (סיפור על אהבה וחושך- עמ' 581)
המסע הזה בספרו של עמוס עוז, מנסה למשש ולהאיר את הצללים הסבוכים, המתעתעים והקסומים, שסובבים את השתיקה הזאת. שתיקה המשתרעת על פני חמישים שנה..!
איך ניתן למשש צללים? איך אפשר להאיר אותם בלי שייבלעו בצילו של הפנס, בלי להסיטם, בלי להאפיל על יופיים של התעתועים?
אולי באמצעות חוש אחר.. אולי דרך סיפור אחר...
עמוס עוז:
"מחיאת כף יד אחת, מאת אבי וימר היא בעיני אחת הקריאות הדקות, המעמיקות והמורכבות ביותר שנכתבו בעקבות סיפורי על אהבה וחושך. קראתי את דבריו בענין ובהתרגשות רבה."
דליה וירצברג-רופא:
"קראתי הרבה ממה שנכתב על "סיפור על אהבה וחושך". מחיאת כף יד אחת הוא הקריאה הכי רגישה ו"מרגישה" וגם מרגשת שקראתי. יש בו דיוק חד, כמה וכמה גילויים מפתיעים, ויש בו גם עוצמת הבעה נדירה."
דר. דורית הופ:
"התפעלתי מאד מאפשרות הכתיבה האיטית, המהורהרת והכל כך רגישה, במסע הזה ברומן רחב היריעה של עוז. זהו נסיון מיוחד ומרתק של קריאה אינטר- סובייקטיבית, שבה הטקסט נעשה חי וחשוף מפני שהוא הופך לבן-זוג למסע, כזה שנוכח בכל רגע, ממש כמו שהכותב נוכח בו."
הוא ראוי לקריאה שניה ושלישית ולמעלה מזה, כמו כל דבר שאני יודעת שצריך לחזור אליו, כי בכל עת, ובכל מצב הוא יהיה רלבנטי , אך יותר חשוב , אני אמצא בו גם את היד או אפילו את הידיים שנשלחות אל הקורא- ממש עד אלי.
העקשנות של אבי לראות את הילד הזה ולהושיט לו יד מהדהדת בי ללא הרף,הרי ברור הוא שכל אחד גם שהוא כבר ילד גדול ומגודל צריך ונזקק ליד הזו , אך גם ברור ששם בגובה ובגודל של מה שמוגדר עוד ילד, נחקקות ונצמתות עובדות ומצוקות שהיו יכולות להתעדן ולהשתנות עם חמלה ואהבה .
בדיוק במקום הזה , נדמה לי שלוחות הברית נשברו כי היה חסר בהם הדיבר הזה ,לפני או אחרי כבוד להורים , איזה דיבר שזועק להושיט יד לילד ,לילד שלך ובכלל לכל ילד.
גם עם ילדות אחרת , מצאתי את עצמי שם , והרבה פעמים הילד הזה הוא אני, כי יש בשורות הספר נגיעה בכל אדם ואדם , גם אם בגיל אחר , כך כמו כלים שלובים פתאם קו הכאב והעצב מרגיש באותו המקום ובאותו הגובה.
היו מקומות שהותירו אותי שתולה, שתולה אך לא קפואה, כי אחרי שנשתלתי, נבט בי שתיל , עם עלעלים חדשים , שיצאו אל העולם , אל העולם שבי , אל העולם שלי.
אני יכולה להבין את העדפתו של אבי , לבחור בעטיפה שונה לספר של עוז,
עובדה היא שמאז, כשאני מרכינה את ראשי לשולחן לסעוד, אני נזכרת בילד ההוא שהיה מרכין ראש להסתיר את בכיו, ולפעמים אני גם מוחה דמעה, שמצטרפת למחאה ולמחיאת כף היד .
הנספח בספר, שמח אותי מאוד. נראה שהמילה שמחה זרה לנוף הכאב של הספר, ולא היא, לאורך הספר פזורים רעיונות משעשעים , אבל השמחה בנספח היתה שונה באופיה . בסוף הספר אבי כותב על הישארות הנפש, ובנספח, מסופר לנו על מעשה אמיץ ומשובח שמשאיר את המספר ואת הקורא בצד המואר של העולם , גם כשמנסים לכבות את האור, וזו היא הדוגמא לבחירה המרגשת בהישארות הנפש בחיים.
שם, בנספח, התחולל עבורי נס, לאורך כל קריאת הספר , כף יד אחת שלי מחתה דמעה , והשניה היתה באויר קוראת ומושטת לילד הזה, ושם , בנספח,הצלחתי להצמיד את הילד לחיקי , ואז בחיבוק, כפות הידיים התכנסו והתחברו ושמעתי את הצליל של המחיאה, סוף סוף של שתיים ולא רק של אחת.