מבעד לצמתך

"ספר מעולה, פשוט מעולה.

ספר עדין, צנוע, מתוחכם וכתוב כך כך יפה.

אי אפשר לא להתאהב בשירה, הגיבורה של הספר ודרור, אהבת חייה. לא מדובר בספר של הג׳נר הרומנטי שקוראים לאחרונה ותכלס כולם אותו דבר, בחורה מסכנה ופוגשת גבר שלטתן ומתעלל וכולי.

זה סיפור מציאותי מאוד, על אהבה ראשונה, טהורה, איסורים, ספקות ופחדים.

הסופרת מכניסה אותנו לעלילה מהתחלה ומהרגע הראשון כבר אי אפשר להניח את הספר.

יש ארוטיקה בספר, לא מעט ולא יותר מדי. הארוטיקה של הספר כתובה בלי פורנוגרפיה, בלי גסוית וכל השאר. פשוט בטוב טעם ובאופן טהור.

מאוד התרשמתי, מאוד נהניתי. חזרתי להיות נערה שמגלה את המניות שלה עם הבאת חייה. תודה שלומית על התענוג הזה.

אני ממליצה בחום.

קריאה מהנה"

"הספר מדהים יש המשך לספר ?

ואם כן מתי"

"הצפה. רוויה. כ""כ הרבה ספרים והמלצות ולמען האמת גם אינפלציה. אתה הולך כסומא בעלטה ולא יודע למי להאמין ועל מה להניח את הידיים. הסוד? כמעט כמו בלא מעט דברים בחיים. לגוון. אז קחו פאוזה, גייסו את החוצפה הישראלית שקיימת אצלכם באיזשהי קומה פנימית ותקדמו את הספר הזה לקדמת התור (והמכירות). הסלקציה הכי משתלמת וחוקית שתהיו שותפים לה.

אם תהיתם פעם מה קורה לגוף שלכם כששופכים לתוכו בקבוק קולה ואז סוכריית מנטוס, תקראו את הספר הזה. לסקרנים ו/מתלבטים שביניכם אספר שזהו האריג האולטימטיבי לימים קרים אלו. אריג ששזורים בו חוטים של אהבה, פחד, אומץ, לבטים ודמויות שובות, מרתקות ואפופות מיסתורין. חלקת נוף שטרם טיילתם וצפיתם בה. באחריות. למיטיבי הלכת בקבוצת המתלבטים אצרף כאן מייל ששלחתי לסופרת עם רשמיי על יצירתה. בנוסף, ציפור מהימנה לחשה לי שבימים אלו ספר ההמשך עושה את דרכו מרעיון תיאורטי למציאות מוחשית. תאמינו לי שאתם לא רוצים להשאר בלי כרטיס לרכבת הדוהרת הזאת.



ולהלן המייל:



בכנות? היה לי הרבה יותר פשוט לכתוב לך ""ואווווווווו/יההההה/יואוווו"" על שלל הטיותיהן, לחתום את זה ב-אלוהי, להניח את האצבע שלי על האות ם, לא לעזוב, ללכת לעשות במקביל כמה דברים, לחזור לאחר זמן מה ולשלוח לך (המילה ששגורה בפי היא ""ג'יזס"" אבל החזרת אותי לתקופת טרום החזרה בשאלה שלי כשפחדתי מהאגדה האורבנית על המתג והברק אז לרגע חזרתי להיות שירה הילדה הטובה :) לשלוח לך צרחות וירטואליות, עד כמה שזה היה חוסך לי זמן ובתאכלס מבטא די נאמנה את מה שמתחולל אצלי בפנים, היה מזנה את התיאורים הללו ובעיקר לא מכבד כראוי אותך ואת היצירה שלך.



אתחיל בעצבים כי בזה אני טובה (:



קראתי את הספר בפורמט הדיגיטלי כך שאין לי מושג באיזה עמוד זה באמת קרה אבל היה עמוד אחד שהזכיר לי למה אני מתעבת את עולם המספרים. תרשי לי להגיד לך גברת סדיסטית שכמותך שהמספר 051-388-9937 לא קיים!!!!! אני נשבעת לך שעצרתי את הקריאה ואשכרה התקשרתי למספר. פעם הבאה שאת ככה מפריחה מספרי טלפון לאוויר תדאגי שדרור יענה מעברו השני של הקו ולא מזכירה מעצבנת עם קול מונוטוני! תחקיר גברת, תחקיר! זאת התעללות שלא לצורך וכפי שהגדלת לתאר, הבחור לא חי מהיד לפה. שידאג בבקשה לטלפון נורמלי לספר הבא. עכשיו אחרי שהוצאתי את זה מהסיסטם אפשר להמשיך הלאה.



לא זוכרת מתי חוויתי חוויה כזאת עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר. כמה חיכיתי לספר הזה. בהתחלה כשעיניי צדו את הפרסום של הפרוייקט בקבוצות השונות, רפרפתי והמשכתי הלאה. אני לא אחת שנותנת אמון בפרוייקטים מסוג זה. יום אחד נשלח אליי הפרק הראשון ומאז הכל היסטוריה. התחביב החדש שלי היה לרענן מדי יום, מספר פעמים את עמוד הפרוייקט ולעקוב בהנאה אחרי הסכום המקפץ. זה היה אך טבעי שאיך שאקבל לידיי את העותק אצלול לתוכו אבל באותו לילה שהספר נשלח אליי משהו עצר אותי. קפאתי. במקום לשמוח נמלאתי תוגה. הרגשתי כמו בסצנה ההיא מהספרייה. רציתי להמשיך לשהות בחושך ולעצור את מחוגי השעון. ידעתי כשברגע שאפתח את הספר אפעיל אוטומטית את שעון החול שבסוף יביא לפתיחת הדלתות והאורות בבוקר. רציתי למחוץ את הרגע כדי שלא יתמסמס לי ביד כמו גרגרי חול שחומקים מאגרוף קפוץ. סיפרתי את זה לעמוד השדרה שלי שהחזיק מעמד חצי יום ואז שנינו סיכמנו שמתיישבים ואוכלים לאט. עם נימוס אירופאי ולא כמו ישראלים עם הידיים. מסתבר שבשורה תחתונה אני כן ישראלית.

א מאענטש טראכט און גאט לאכט (;



אין לי מושג מה באמת קרה בזמן הזה. אני בעיצומה של איזשהי חוויה מלווה בתסמינים של פוסט טראומה. הכל מטושטש לי. נראה לי שחצי ממני קרא ספר והחצי השני היה בתוך הספר. לא בתוך הסיפור אלא ממש בסצנות, במקומות, בדיאלוגים. מביטה מהצד אבל מרגישה כמו שחקנית ראשית שמיזגו אותה עם המציאות ההיא. נדמה לי שברקע קרו עוד דברים כמו ארוחה שנשארה בגדר רעיון, שעות שינה שהנחיצות שלהן נראתה פתאם כה פתטית ולא מעט זמזומי זבובים בדמות חברים ומשפחה שזכו לתגובות לסירוגין של התעלמות או נפנוף אגרסיבי. קרתה לי חוויה חוץ גופית אבל באמת שקשה לי לצייר במדויק את קווי המתאר שלה.



הזכרת בספר לא מעט מוזיקה. לדידי, מוזיקה ראויה להשמע דרך אוזניות ולא דרך גלים רחבים הנשפכים אל תוך חללים ומרחבים. היא צריכה להיות מוזרקת בדיוק למקום הנכון כדי שתגיע לכל הגרורות בגוף ותפרק אותן אחת אחת, בדיוק רב. מוזיקה צריכה להיות מובנת מן המסד ועד הטפחות. זה ההבדל בין שמיעה להקשבה. בשביל זה לפעמים צריך להגביר את הווליום כדי לשמוע דברים שאולי חמקו ממך בשמיעות קודמות ולפעמים צריך להוריד עוצמה כדי לשמוע דברים שחמקו בשמיעות קודמות. ככה בדיוק הרגשתי כשקראתי את הספר. הרגשתי שסוף סוף הנמיכו לי את המוזיקה הצורמת ויכלתי לגרד מתחת למוזיקת הרוק איזו נעימה קלאסית ענוגה. חזרתי לימי קדם. עם מעט לכאורה אבל עם הבתוליות שמתחלדת כשהיא באה במגע עם השפע. זה החזיר אותי אחורה לשנים ולסיטואציות תמימות. הרגשתי שכובה בחוף לבן בזנזיבר עם שמש מלטפת. כ""כ התגעגעתי לתחושה הזאת. לקרוא ספר שהדי ג'יי ברקע לא מפחד להחליש קצת. הרגשתי שאת היית הדי ג'יי שלי. את שיחקת ושלטת במיומנות בכפתור הווליום. הגברת בנישות הנכונות ושחררת כשהיה צורך. היה נהדר לאבד שליטה ולתת לך להיות אחראית קרניות שלי ולשאר רמ""ח איבריי.

בואי נדבר קצת על הדמויות.



שירה- האמת, אנשים תמימים מעלים לי את הסעיף. יש בי תמיד רצון עז לנער אותם ולהביא להם סטירה. אבל שירה שבתה את ליבי. ישר. יש בה המון תום אבל טונה של אומץ. המונח אומץ בעיניי הוא אוברייטד. הוא תמיד מקושר למעשים הירואיים ולאסוציאציות גדולות מהחיים אבל בעיניי להישיר מבט אל החיים זה האומץ האמיתי. בכלל, רק לחיות, זאת הוויה ופעולה שמצריכה אומץ. שכחנו שגם באפור זורמים אפיקי אומץ. ושירה שם. גם אם לעיתים היא משפילה מבט לחיים (תרתי משמע), היא מתמודדת. היא מרשה לעצמה לא רק לספוג אלא גם לספוח ובעיניי זה מה שהופך אנשים לראויים לקבל פיסה בעולם הזה.



דרור.... אויי דרור. אפשר לעשות כרגע פאוזה של שעה ורק להגות בו. יש לי נטייה בז'אנר הזה של הספרים להיות נווטת לא רעה בכלל. אני בד""כ צועדת לי במשעולי הדמות כשהסופרת צועדת לצידי ומנסה ללא הרף לדחוף לי מפה ליד אך אני מבטלת אותה בהינף יד. אני מרגישה שאני קספרוב. כמה צעדים לפניה ואז המט מגיע מהר מדי. וזה משעמם ולא מאתגר. אני אוהבת בוקסים לא צפויים. ואת הבוקס ההוא בבוקר בספריה, לא צפיתי. דרור הייתה הדמות הראשונה שלא היה לי שמץ מי הוא ומה מסתתר בתיבת הפנדורה שלו. עדיין אין לי ותאמיני לי שהמוח שלי מפוצץ בשברי נוסחאות ותרחישים. היה לי לעונג להיות המריונטה שלך.

לא ממליצה לך לתת לגברים לקרוא את הספר הזה. את תקבלי מהם חתיכת תביעה ייצוגית. הצבת פה רף שהכל יראה חיוור לידו. את יודעת מה, גם בתור נציגת המין הנשי עצבנת אותי! את מודעת לזה שאחרי קריאת הספר אנחנו צריכות לחזור למציאות, נכון? אחרי דרור מגיעות רק פשרות. אני סופרת לך כבר 2 התעללויות לאוסף (:



אני אכולת קנאה כשאני קוראת מישהו שיודע לכתוב סיפור כהלכה. אבל מישהו שיודע גם לכתוב שירה... עדיין לא עניתי לעצמי על השאלה אם אלוהים קיים או לא אבל יש רגעים שאני מבינה שהעולם נחלק לשניים. לבושם פרפיום ולבושם טואלט. כשאני נתקלת בסצנריו של טואלט אני יכולה לפשפש במוחי ולמצוא הסברים רציונאליים מניחי דעת שיסבירו את הארומה הזאת. אבל יש רגעים שאתה נתקל בפרפיום. בחומר המזוקק והדחוס ואז האפיקורסיות משקשקת. חייב להיות משהו שאחראי לפרפיום הזה. חייב להיות מישהו שאחראי לכך שניחנת ביכולת ליצור פסיפסי מילים קסומים. אני לא צריכה להגיד לך שאת כותבת בצורה שמיימית. אם כתבת את מה שכתבת סימן שיש בך את היכולת לזהות לבד מהו חומר טוב ומהו לא.



אף פעם לא הבנתי והזדהיתי עם המונח ""מחסום קריאה"". אני זונת עיניים. מפקירה אותן באלפי דפים בלי לחשוב ובלי להשתהות. היה רק ספר אחד שלא יכלתי לקרוא אחריו זמן מה. מאז זה לא קרה לי. עד אתמול. אין לי מושג במה אני אמלא את הואקום שיש בי כרגע אני רק יודעת שאני לא מסוגלת כרגע לעכל רכיבים חיצוניים. הכל עדיין מפעפע בי.



חייב ספר המשך, יקירה. זה אפילו לא חייב, זה נדרש. האמת שתכננתי ליפול לרגלייך ולהתחנן בנהי ובבכי תמרורים שלא תשאירי אותי ככה. אבל אז הבנתי שזה לא קשור אליי בכלל. או אלייך. זה קשור לשירה ודרור. מגיע להם פתיחת מעגל. לא לי. להם. כי הם לא דמויות. הם שתי ישויות בשר ודם שחייבות לדמם אחת על השנייה כדי להוציא את המוגלה ולחיות עם ההתקרשות בשלום. מגיע לשירה לדעת מה עומד מאחורי הפרגוד של דרור. מגיע לה לדעת מי הוא באמת תרתי משמע. מגיע לדרור להבין שמי שצריך לאבד שליטה זה הוא ולא שירה. מגיע לו שיעזרו לו לסחוב לפחות רצועה אחת מהקיטבג. מגיע לו למצוא בתוכו את הגורם המאזן ולא להסתובב עם עיניים שתלויות באישורים חיצוניים. מגיע לשירה לחזות בפרופיל של החיים גם אם הוא בקצה השני המרוחק ממנה ואז להבין שהחיים לא חד ממדיים, שגם אם היא מתרחקת קצת כדי לקבל זווית ראייה טובה יותר זה לא בהכרח אומר שהיא התרחקה מהמוכר, המותר והבטוח שלה. בפחדים יש דבר יפה. הם טומנים בתוכם אוצר. הם צריכים לגלות שפחד משותף הוא הסיכוי היחידי למזור. מגיע להם סוף מאושר אבל יותר מזה, מגיע להם אמצע והאמצע שלהם נגדע באבחה.



ואם באומץ עסקינן, אני יודעת עד כמה כתיבת הספר והוצאתו לאור הייתה נושא רגיש בחלקות מסוימות בציבור. בעיניי זה לא ספר על חילוני או על דתייה או על איסורים או על יצרים. זה ספר על החיים. על היהלום הזה עם אינסוף הפאות המסקרנות שעוטפות אותו. לא צריך אומץ לקרוא את הספר. צריך אומץ לא לקרוא את הספר. אני שרויה כרגע באנטי קליימקס מטורף ואני הולכת לשגע אותך לילות כימים עד שספר ההמשך יקרום עור וגידים. אין אופציה אחרת.

עכשיו אני מבינה את העניין של החשאיות ושם העט. זה מהחשש. מהחשש שאני ארדוף אותך ואדע איפה את גרה! אבל לא יעזור לך אישה. עם אהבה לא מתעסקים."

יש ספר המשך אני רוצה לדעת מה קרה בין שירה לדרור

אהבתי מאוד את הספר אני רוצה לדעת מה קרה בין שירה לבין דרור חייב להיות לזה המשך

ספר מקסים!. מיוחד, רגיש ורומנטי כמו פעם. אהבבתי מאוד את דרור ושירה. עם זאת, התקשתי קצת להזדהות עם המעצורים והילדותיות המסוימת של דרור ולעומת זאת, הבגרות של שירה שאינם תואמים לגילם ולניסיון החיים שלהם.
בנוסף... הספר משאיר המון שאלות פתוחות עם תחושה שיש כוונה ליצור ספרי המשך. זה מאוד מתסכל ואני מקווה שאכן זו הכוונה. ממתינה בכיליון עיניים להמשך...

יש סיכוי שיצא ספר מודפס בשלב כלשהו?
(בבקשה תגידו שכן....)