כנסת ישראל, ינואר 2002. חבר הכנסת דוד (דודו) סלומון נמצא מת, ירוי בלשכתו. יו"ר הכנסת קובע, "אתה מבין שהמשכן הוא אזור חסין. למשטרה אין סמכות בבניין הזה" ולוחץ לקבוע כי זו התאבדות.
לא כולם מסכימים עם מסקנותיו. "אחרי ההלם הראשון הם מתפקדים בצורה די עניינית. היושב ראש התעשת די מהר ותפס פיקוד, חזר להיות היושב ראש וחשב בגובה הכנסת".
איציק ביטון, בוגר המסתערבים... "פנה שמאלה בהטיה חדה, ידו השמאלית המשיכה את הקשת לכיוון התוקף שמאחור ומכת קראטה מדויקת נחתה עמוק בגרונו של התוקף. זה נשנק, שתי ידיו נצמדו אל גרונו. הוא ניסה לשאוף אוויר דרך קנה הנשימה המרוסק..."
"הוא זינק לתוך מכוניתו, ראשו קדימה כמו שוער כדורגל מול פנדל גורלי. תיק העור שלו צנח לכביש ונמחץ בגלגלי ההונדה לפני שזו תלשה את דלת מכוניתו והעיפה אותה לעבר תחנת האוטובוס הריקה".
הכנסת נפרשת לפנינו ברמה אישית יומיומית, על נהליה ותככיה. אידיאולוגיות ומאבקי כוח שזורים בעלילה מהירה וסוחפת. הרבה כסף ואך מעט יושרה מלווים את הקורא עד לסיום המפתיע.
האם כל זה אפשרי? אצלנו בכנסת?
העלילה, הדמויות והשמות בספר זה הם פרי דמיונה של המחבר וכל קשר למציאות הוא מקרי בהחלט. המציאות גרועה בהרבה.
הסופר אמנון ז'קונט:
מאה עשרים פחות אחד הוא ספר מתח המהווה גם כתב אישום חברתי. ברומן מרתק ומפתיע מצליח הרצל פרנקל למזג את המציאות הפוליטית המוכרת לכולנו מן התקשורת, עם סיפור אישי של זוג צעיר ואידיאליסטי המחפש צדק בעולם אלים, ציני ומנוכר"