"כשיצאתי למסע הכתיבה שלי," כותבת מיכל חמו-לוטם, "לא רציתי להתפכח. פחדתי לפגוש גם חלקים אחרים של אבי ושלי. הרי מי רוצה להיפרד מן הפנטזיה? ומי רוצה להיפגש בחלקיו המורכבים, האפלים והקשים?" וכך, בסופו של מסע הכתיבה, 'להקפיא את הזמן' הוא ממואר פוקח עיניים ומרגש, של בת המבקשת להבין את סיפוריהם של הוריה, כדי לחבר, סוף-סוף, את סיפורה שלה. "אני נזכרת כיצד לפני כמה שבועות, באמצע יום עמוס, התבטלה לי פגישה. ואיך ניצלתי את הזמן להיכנס אל הורי בצהרי היום, והייתי עייפה כל כך - נשכבתי. הנחתי את ראשי על מסעד ספת העור החומה והגדולה שנמצאת שם שנים רבות, והתנמנמתי, שני הורי יושבים לידי, משיחים ביניהם בשקט, שלא להעירני. ואני נזכרת איך כשהתעוררתי הבטתי באמי, שחלטה בשבילי כוס תה, ובאבי, פניו חרושות קמטים, מביטות בי באהבה. ושאלתי אותו: "אבא, היית מקפיא את הזמן גם כיום?" והוא הביט בי במבט מחייך וענה "כמובן." במבט כן וישיר, וגם מלא אמפתיה והכרת טובה, משוטטת מיכל חמו-לוטם בנבכי קורותיהם של הוריה, אברהם חמו, קצין משטרה ומאמן כדורסל אהוב, ומירה פרידמן-חמו, אשת חינוך רבת פעלים. בישירות ובכנות היא מספרת את סיפורי הגירתם, הישרדותם, ועלייתם בסולם המקצועי והחברתי – ובהם סיפורים מצמררים של הרפתקה ושל התגברות, הכרוכים בסיפורה של מדינת ישראל הצעירה. חמו-לוטם מבקשת ללמוד מהסיפורים של הוריה דבר-מה על התבנית שהניעה את חייה שלה.