לְדָנָה שְׁנֵי אָבוֹת הוּא סִפּוּר יְלָדִים מַקְסִים,
מְשַׁעֲשֵׁעַ וּמְחַנֵּךְ עַל אַהֲבָה, עַל
קַבָּלָה, וּבְעִקָּר עַל סוֹבְלָנוּת.
לִיָּה שׁוֹאֶלֶת אֶת דָּנָה:
"דָּנָה, לָמָּה יֵשׁ לָךְ שְׁנֵי אָבוֹת?"
דָּנָה חָשְׁבָה, וְחָשְׁבָה וְחָשְׁבָה,
אֲבָל לֹא מָצְאָה תְּשׁוּבָה.
רַק אַחֲרֵי שֶׁשָּׁאֲלָה הִסְבִּירוּ לָהּ אַבָּא תֹּמֶר וְאַבָּא אֹרֶן
אֵיזֶה מַזָּל גָּדוֹל נָפַל בְּחֶלְקָהּ לִהְיוֹת שׁוֹנָה קְצָת,
כִּי הֲרֵי כֻּלָּנוּ שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה,
וְשֶׁאַהֲבָה הִיא בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר תָּמִיד אַהֲבָה,
וְלֹא מְשַׁנֶּה אִם הַצּוּרָה שֶׁלָּהּ לִפְעָמִים קְצָת מִשְׁתַּנָּה.