אילנה אדם העניקה לספר הביכורים שלה את השם לא אני מפני ששם בדיוק, במקום שבו הגבולות הברורים לכאורה של הזהות נפרמים – היא מתחילה לכתוב. שיריה הן חידות שמשהו בתוכה, אולי האהבה למילים ולמוזיקה המסתורית והמהדהדת שלהן, חד לעצמו. והחידות הללו הולכות ומסתבכות ככל שהחוויות שמניעות את הכתיבה עמוקות יותר. למשל: אהבה. הן אהבה לקרובים אליה, אלה שהווייתה מתערבבת בהווייתם בלוגיקה מסעירה של זהות-מתוך-הבדל, והן האהבה לאלה שכבר אינם. או למשל: כתיבת שירה וקריאת שירה. הן בינה לבין עצמה והן באופן פומבי, חשוף, מאיים. או למשל: כשהיא נתקלת בצורך האורב תמיד – לא רק לה, לכולנו – לשוב ולהתמודד עם הרגעים הנעלמים, הלא פתורים, היצירתיים, שמנמרים את החיים ולוכדים אותם ברשת של מילים, רשת של שירים.