בוקר אחד מתעוררת סופי למשמע צפצופי רוורס של משאית ממש מתחת לחלון חדר השינה. היא אמנם בת 31 אבל מאז מה שקרה, היא פה, בדירתה הקטנה של סבתא גניה בחולון. ככה זה, יודעת סופי, אדם צריך לקבל עליו את צו גורלו. יש דברים שאי אפשר לשנות - כמו למשל האסון שהוביל אותה לחלוק את מיטתה עם סבתא, או העובדה שנולדה עיוורת ולעולם תישאר כזאת.
המשאית שמתחת לבית פורקת את החפצים של השכנים מלמעלה. סופי אוהבת שהדברים קבועים, אבל עכשיו הכל משתנה. היא שומעת את שלומי, הבן של השכנים החדשים צועק בגסות מהקומה השלישית. שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה.
זהו סיפור על האומץ הנחוץ כדי לאהוב. על אישה עיוורת שמצליחה לראות את מה שנסתר מעיני רבים וצריכה שיראו גם אותה. על נפתולי הגורל ושאלות של בחירה.