לאה אייזינגר לבית אייזנר, אינה מתימרת לקרא לעצמה "סופרת". עם זאת היא מצליחה בצורה בלתי רגילה להעלות בכתב את הקורות אותה ואת משפחתה בתקופת השואה.
בשפה ישירה וקולחת מתארת את שנות ילדותה המוקדמות, את שעבר עליה בשואה, את שובה מהתופת, את הטלטלות שעברה לאחר השואה בדרכה לארץ ישראל בעליה בלתי לגלית, שהייתה בקפריסין ולבסוף ראשית התאקלמותה כאן - בארץ.
סגירת המעגלים בחייה בשנים האחרונות, כמו איתור קבר אחיה הצעיר שניספה בשואה, איתורה של חברת ילדות רק כדי לזכות במחילה ממנה, על פגיעה שכביכול פגעה בה ביום שוב חברתה מהמחנות בספטמבר 1945 ולבסוף, נסיעתה האחרונה בגיל 77 להונגריה כדי לאתר את שם משפחת דודתה לאחר נישואיה, אחות אימה ז"ל, את שמות בעלה ושבעת ילדיהם אשר ניספו באושיץ ואיש מהם לא נותר בחיים. כל זאת עשתה כדי שישאר ולו רק נר תמיד לזיכרם.
מעשיה אלה מצביעים על חוסן נפשי, של אדם נמרץ ואוהב, שגם קשיי הגיל לא יכלו לה. מכריה ואוהביה הרבים הם העדות לכך שאין איש שיוכל להשאר אדיש מול רגישותה, טוב ליבה, נחישותה ואומץ רוחה. והספר שכתבה מדם ליבה - יעידו על כך.