יומנה של מנקה

תכננתי להיות הרבה דברים בחיים

אבל מנקה לא היה אחד מהם.

מעולם לא חשבתי שאעבוד אצל רווק בן 27

אצל אימא טרייה לתאומים או אצל זוג הומואים שרב ב-8 בבוקר בקולי קולות.

יותר מזה

מעולם לא חשבתי שאראה את פסי הקקי בתחתונים של כל האנשים האלה

או שאעשה מזה כסף

או ספר.

אבל אז הגיעה הקורונה,

וביום אחד הפכתי מכותבת פרסומות מצחיקות במשרד פרסום

לזאת שמנקה את פתח הניקוז מכל השיער שלכם במקלחת.

'יומנה של מנקה' הוא יומן אישי, מצחיק וכואב

על עבודה קשה ושקופה

דרכה ראיתי את כל הכתמים שלנו כבני אדם.

את חלקם הצלחתי להוריד

וחלקם

יישארו איתי לנצח.

חן עזראי היא קופירייטרית אסטרופיזיקאית, רופאה מנתחת, בת אצולה ושקרנית גרועה מאוד

והאמת, ממש לא נעים לה כל הקטע הזה של גוף שלישי וגם תמונה.

זהו ספרה הראשון.

טעימה מהספר:

הקדמה

31 במאי 2020

שלושה חודשים שהעולם וגם ישראל משתגעים בגלל נגיף הקורונה. הסגר בישראל הולך ומשתחרר.

אני קופירייטרית יחסית טרייה במשרד פרסום וכל המשרד בחל"ת, יושבת בדירת ה-30 מטר רבוע שלי בשכונת פלורנטין ורואה חדשות, אלא מה?

מחר כולנו אמורים לחזור למשרד.

או ככה חשבתי, עד שבארבע בצוהריים קיבלתי הודעה מהמנהל שלי, שבחיים לא מדבר איתי:

היי חן.

זמינה לשיחה?

הוא? רוצה לדבר?? יום לפני שחוזרים למשרד??? ידעתי שטוב זה לא הולך להיות.

עניתי לו "היי" והוא התקשר.

אין דרך אחרת לומר את זה, הוא פיטר אותי.

הוא דיבר על זמנים קשים ועל קיצוצים, על זה שאני יחסית חדשה ושזה הרע במיעוטו, על זה שאף אחד לא יודע מה יהיה עתיד עולם הפרסום בזמן הקרוב, כשכל מה שמשדרים זה חדשות ולקוחות הפסיקו לפרסם, וכמובן, לשלם.

הוא המשיך לדבר על עוד דברים כמו שימוע ומצב חירום, אבל אני כבר לא שמעתי כלום.

הדבר היחיד ששמעתי הוא "את מפוטרת והולכת לגור ברחוב, את מפוטרת והולכת לגור ברחוב, את מפוטרת והולכת לגור ברחוב", שזה מצחיק והולם את העובדה שדווקא הוא זה שיצר את קמפיין "כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש" המפורסם לפני מלא שנים.

השיחה הייתה קרה וקצרה, ונגמרה באיזשהו שלב מבלי ששמתי לב באמת.

ניתקתי והתיישבתי על הספה. הרגשתי את הבור הזה בחזה, בור של אי ודאות. מה אני הולכת לעשות?! אף משרד, באף תחום, לא מגייס עכשיו. כולם רק מפטרים.

מה אעשה עם שכר הדירה? הקניות? החשבונות?

איך אני אספר להורים? פאק, אני אצטרך לעזוב את תל אביב ולחזור לבאר שבע??

הרגשתי את הדופק שלי הולם ברקות. הרגשתי שמשכו לי, לא את השטיח מתחת לרגליים, אלא את כל הבניין. בגלל איזה סיני מזדיין שאכל ארמדילו אני הולכת לקפל את עצמי ולחזור להורים?! ככה הקריירה שלי הולכת להתחיל? ככה הסיפור שלי הולך להיגמר?

מארק מיי וורדס –

נו פאקינג וואי.

קורונה עם לימון

אכלתי כאפה או שתיים או שבע-עשרה, והחלטתי להתאפס על עצמי ולהתחיל להכניס כסף ממשהו שאני ממש ממש טובה בו: ניקיון.

למה ניקיון? כי OCD, כי הפרטים הקטנים, כי חוויה, כי מה כבר יכול להיות? לנקות לאנשים שבטח יש להם דייסון זה לא כזה נורא, ואם כבר נחשוב על זה באמת לרגע, ניקיון הוא רשת הביטחון של המון אנשים. כל אחד מאיתנו אמר לפחות פעם אחת בחיים "יאללה, מקסימום אני אנקה בתים".

אז יאללה, מקסימום אני אנקה בתים.

קדימה, איפה יכולות הקופירייטינג שלך? נסחי איזה פוסט חצי מצחיק חצי סבבה על זה שפוטרת ואת פדנטית ופרפקציוניסטית ורוצה לנקות.

אוף! למה אין מנקה אחת נורמלית, תקתקנית ופרפקציוניסטית שמבינה עניין בעיר הזאת?!?!

אם גם אתם חשבתם לעצמכם ככה אחרי שהמנקה שלכם הלכ.ה – הגיע הזמן שנכיר!

אני חן, בת 26, כותבת למחייתי, או לפחות הייתי,

לפני הקורונה.

יש לי OCD, אני חולת ניקיון וסדר, פרפקציוניסטית עד כדי כאב ראש והחלטתי להפוך את הלימון לאקונומיקה בריח לימון ולעזור לכם לטפח ולתחזק את הבית! :)

מעוניינת לנקות בתים, לא מפחדת להתלבש על המחסן המעופש שלא ניקיתם כבר שלוש שנים,

ואם זה לא מספיק, אז אשמח גם לסדר

ולרענן לכם את הארונות!

אשמח שנדבר!

חן

הופה, יש לנו פוסט! אבל...

פאק, איפה אני אפרסם אותו? בפיד שלי בפייסבוק? בקבוצות נשים תל אביביות או בקבוצת שכונת פלורנטין, איפה שהמון חברות וחברים שלי נמצאים?

מה...

כולם ידעו?

הרגשתי כזאת בושה פתאום.

התביישתי שמשפחה, קולגות, חברים, חברות, בוסים ומנהלים מהעבר וגם מהיום יראו שהתחלתי לנקות בתים.

אני מניחה שהצניחה אל עבודה בניקיון היא חדה מכל תפקיד, אבל בתור אדם שעד לא מזמן שילמו לו בשביל לכתוב, לחשוב, להמציא, לרגש, להצחיק – הרגשתי הכי קטנה בעולם.

במבט לאחור זה נשמע מטומטם ומושפע ומפוחד, אבל באותם רגעים הרגשתי שנדחקתי לפינה לא נעימה ושעדיף לי לשמור על פרופיל נמוך.

וכך עשיתי.

פניתי למיכל, חברה שלי, שעבדה איתי במשרד הפרסום הקודם. היא באמת מספר אחת בפתרונות יצירתיים ומעולים לכל דבר, והיא הציעה לפרסם את מה שכתבתי בכמה קבוצות ווטסאפ של הורים במרכז העיר.

מיכל העבירה את הטקסט הקצר שכתבתי בכמה קבוצות ותוך כמה דקות הטלפון התחיל לצלצל! ולרטוט! משיחות! והודעות!

"היי חן, הגעתי אלייך דרך מיכל. את פנויה ברביעי הקרוב?"

"שלום חן, את נשמעת מקסימה. ניקיון פעם בשבוע בדירת ארבעה חדרים בצפון העיר רלוונטי לך?"

"היי חן, אשמח לדעת כמה את לוקחת עבור סידור ארונות. תודה."

"היי, חן", "חן היקרה", "חן, יא מהממת!", "אהלן, חן, מה קורה?"

"מנקה עם OCD זה החלום שלי! את פנויה מחר?"

"גם לבת שלי קוראים חן. את מגיעה לפתח תקווה?"

"היי, חן, אשמח למחיר"

"חן חן לך. מנקה גם משרדים?"

התמתחתי היטב, נשמתי נשימה עמוקה וקפצתי למים.

בין כל הטלפונים, סימון הימים ביומן, והעתק-הדבק של הודעת מי אני וכמה אני לוקחת, נחתה עליי תחושה מוזרה של הרפתקה.

הרגשתי כאילו אני חן אחרת עכשיו.

כמו מכשיר חשמל חדש שקילפו ממנו את המדבקה ששומרת עליו ועכשיו הוא חשוף לכל האבק והמכות שבעולם. כזה.

הכול היה חדש והזוי פתאום. כאילו, אנחנו אשכרה קובעים זמן שבו אתם מכניסים אותי לבית שלכם לנקות את המיקרו, התנור, המיטה והאסלה שלכם? ואנחנו לא מכירים? ואתם משלמים לי?

זה כל כך מוזר.

מוזר ששווה לכתוב עליו, נראה לי.

מין "יומנה של מנקה" כזה, כי מי באמת יודע איך זה מרגיש?

כל המנקים שאנחנו מכירים תמיד מבוגרים או עובדים זרים, או פשוט אנשים שאף פעם לא כותבים על זה. אולי הגיע הזמן שמישהי תכתוב על הדברים שהיא רואה מהצד, על מה היא לומדת על בני אדם, על הבתים שלהם ועל ההתנהגות שלהם בזמן שהיא מנקה.

אולי זו יכולה להיות אני.

אולי אני אפילו אלמד דבר או מיליון על ההתנהגות שלי, על הבית שלי, על עצמי.

יאללה, פאק איט. אני עושה את זה.

עניתי לכל ההודעות, שריינתי בתים ביומן, נכנסתי להתקלח והלכתי לישון עם פרפרים מוזרים בבטן.

בבוקר יום חמישי, למוחרת, נסעתי לנקות את הבית הראשון שלי.