הסודות שבינינו
אני הרבה דברים.
הדיקסון הצעיר ביותר. איש התחזוקה של העיירה. השיפוצניק הטוב ביותר שיהיה לכם בחיים.
אבל דבר אחד אני לא. הבחור שמתאהב.
כשריי ג'ייקובס מגיעה לעיירה שלי עם המחשב הנייד שתמיד צמוד אליה וההתמכרות שלה לקפאין, היא מושכת אליה את תשומת הלב של כולם.
היא חוצפנית.
היא יומרנית.
והיא מעמידה בפניי דרישה פשוטה – אל תתאהב.
מצחיק, לאור העובדה שהיא לא בדיוק הטיפוס שלי.
כלומר לא הייתה הטיפוס שלי.
היא מזעזעת את חיי בלי כוונה עם הרוח החופשית והמפתה שלה עד שאני רוצה יותר.
היא הרגל שאני לא יכול להיגמל ממנו. מנה שאף פעם לא מספיקה לי.
כל יום מקרב אותי להגיד את שלוש המילים שתמיד זלזלתי בהן.
עד שהסודות הכמוסים ששמרה מתחילים להיחשף, ויש לי הרגשה שהדרישה שהציבה באותו היום שבו נפגשנו לראשונה לא הייתה פשוטה כל כך.
הכאב שבינינו
אני הדיקסון שעזב.
גם כשהיה טוב או כשהיה רע או כשהיה גרוע באופן בלתי מתקבל על הדעת – לא חזרתי.
כשאני שב לבסוף לאחר עשור, אני לא מופתע מקבלת הפנים הקרה של משפחתי... או של החברה הכי טובה של אחי.
אמברלי אולסן.
כשהיינו ילדים אהבתי להתעלל בה.
עכשיו כל רגע איתה הוא כמו נקמה לא מתוכננת מהסוג האכזרי ביותר.
השתנינו.
היא השתנתה.
כולה ביטחון עצמי וחושניות, אבל שפתיה המלאות ועיניה החודרות זועקות בוז. והשמועה ברחבי העיר? היא בלתי ניתנת להשגה.
אחרי שאנחנו חולקים כמה משקאות, ההערות הנבזיות שלה הופכות להקנטות.
בוז הופך לחיוך.
חיוך הופך לצחוק.
צחוק הופך לאנחות, והן הצליל המתוק ביותר ששמעתי מימיי.
שנים של איבה מתלקחות בינינו ובוערות מצורך ומתשוקה.
אנחנו יכולים להאשים את הוויסקי.
יש לי הרגשה שננסה.
אבל אנחנו לא עד כדי כך שיכורים.
האור שבינינו
אני הדיקסון היחיד שלקח אחריות כשהמשפחה שלנו התפוררה.
כשהחווה שלנו עברה לבעלותי איבדתי הכול, כולל את הקריירה שלי.
לא שהלב שלי היה בעניין בכל מקרה. הוא לא יכול היה להיות. הבחורה שעזבה לפני יותר משתים־עשרה שנים לקחה אותו איתה.
ועכשיו היא חזרה.
שיער שונה. בגדים חדשים. ויש לה ילדה.
מדיסון בלאק שהכרתי נעלמה. לא נותר זכר מהבחורה עם החיוך המטופש והדיבור המתנגן המתוק, מהמורדת עם הנפש החופשייה שזהרה כמו אור גדול.
אבל בשיחה אחת, הבחורה הזאת מתחילה להופיע.
נשיקה אחת, והשנים שבילינו בנפרד מתפוגגות.
לילה אחד, ואני נשבע שלעולם לא אשחרר אותה שוב.
אילו רק היינו יכולים להשאיר את העבר קבור. כי כשהאמת קורעת הלב תתגלה, היא עלולה להרוס את כולנו.
האמת שבינינו
אני הדיקסון שעזב.
גם כשהיה טוב או כשהיה רע או כשהיה גרוע באופן בלתי מתקבל על הדעת – לא חזרתי.
כשאני שב לבסוף לאחר עשור, אני לא מופתע מקבלת הפנים הקרה של משפחתי... או של החברה הכי טובה של אחי.
אמברלי אולסן.
כשהיינו ילדים אהבתי להתעלל בה.
עכשיו כל רגע איתה הוא כמו נקמה לא מתוכננת מהסוג האכזרי ביותר.
השתנינו.
היא השתנתה.
כולה ביטחון עצמי וחושניות, אבל שפתיה המלאות ועיניה החודרות זועקות בוז. והשמועה ברחבי העיר? היא בלתי ניתנת להשגה.
אחרי שאנחנו חולקים כמה משקאות, ההערות הנבזיות שלה הופכות להקנטות.
בוז הופך לחיוך.
חיוך הופך לצחוק.
צחוק הופך לאנחות, והן הצליל המתוק ביותר ששמעתי מימיי.
שנים של איבה מתלקחות בינינו ובוערות מצורך ומתשוקה.
אנחנו יכולים להאשים את הוויסקי.
יש לי הרגשה שננסה.
אבל אנחנו לא עד כדי כך שיכורים.