חאדולה

לפניכם הרומן המכונן של הספרות היוונית המודרנית. זהו ספר המתרחש על רקע נופיו של אי יווני, בתקופה של עוני ועליבות ושגרת יום-יום שלווה לכאורה. ובתוך התפאורה הפסטורלית וחיי הכפר הפשוטים, חיה דמות מצמררת: שמה חָדוּלה, והיא מרפאה בצמחים, מיילדת ורוצחת. היא הציר שסביבו מתפתחת עלילה מותחת, מטרידה, סוחפת, ומרובת קריאות כמספר קוראיה. 

חדולה מציפה אותנו בשאלות "גדולות", ולא ייפלא שאלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס מכונה גם "דוסטוייבסקי היווני".

נושאי הספר הם מהות הטוב והרע, מוסר, כבוד, אשמה, כעס, קנאה, בגידה, העדר אופקים, תשוקה ושקר. פאפאדיאמנטיס מפתה את הקוראים בכל הדרכים האפשריות, בכתיבה שהקדימה את זמנה בעשורים רבים – הוא מתרגם את המיתוסים היווניים ללשון ימינו ומעמיד אותנו מול יצירת מופת עוצרת נשימה. 

חדולה עובד לקולנוע בשנת 1974. בעשור האחרון תורגם הרומן ליותר מעשרים שפות ובהדרגה הוא זוכה למקום של כבוד בין קלאסיקות הספרות הגדולות.

אלכסנדרוס עמנואל פאפאדיאמנטיס נולד באי סקיאָתוֹס ב-1851, רביעי מתוך שבעה בנים ובנות. אביו היה הכומר של האי, בן למשפחה של יורדי-ים שרבים בה היו כמרים ונזירים. אמו היתה נצר למשפחת אצילים שמוצאה מהעיר מיסטרה.

משפחתו היתה ענייה, אך הוא נחשף לעולם האמונה והדת בגיל צעיר, והודות לכך למד קרוא וכתוב. ב-1872 פרש למנזר בהר אתוס ושהה שם חודשים מספר. לאחר מכן למד פילוסופיה ושפות זרות. עקב דרישת אביו לחזור לאי ולעזור בפרנסה החל לעבוד כמתרגם, ולכתוב את השירים, הקומדיות והסיפורים הראשונים שלו. ב-1877 החל לפרסם בעילום שם מאמרים וסיפורים קצרים. כעבור כמה שנים השתפר מצבו הכלכלי והוא הודיע למשפחתו על עיסוקו בכתיבה. בשנים שלאחר מכן החל לפרסם נובלות, רומנים ותרגומים, שהבולט שבהם הוא "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי. עד סוף המאה המשיך לכתוב ולפרסם ללא הפסקה.

בשנת 1903 פרסם אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס את "חָדוּלה", מיצירות המופת הגדולות של הספרות היוונית, חלוצת הספרות היוונית המודרנית וספר על-זמני. "חָדוּלה" הוא ספר חובה בכל מוסדות הלימוד ביוון, וזיכה את פאפאדיאמנטיס בתהילת נצח.

ב-1904 עבר פאפאדיאמנטיס להתגורר באתונה ובריאותו החלה להידרדר. ב-1906 הציג אותו הסופר  יאניס וְלָאחוֹיָאניס לפני החוג הספרותי של קפה "דֶקסָמֵני". עד אז לא התערה פאפאדימנטיס בחוגים הספרותיים עקב מצבו הכלכלי, מחויבותו לעבודתו הרבה ואופיו המתבודד. הוא העדיף את חברתם של פשוטי העם בשכונות העוני שהתגורר בהן, ואהב לשבת לשתות ולעשן עמם. הוא גם שר במקהלת כנסייה.

ב-1908 החמירה מאוד מחלתו אך הוא סירב להתאשפז למרות הפצרות חבריו. הוא מיאן להשתתף בחגיגות שנערכו לכבוד 25 שנות פעילותו הספרותית בפרנאסוס. הוא שב לסקיאתוס והמשיך לכתוב עוד שלוש שנים לעיתונים ומגזינים באתונה, למרות בריאותו הרופפת. ב-3 בינואר 1911 נפטר בגיל שישים, כנראה מדלקת ריאות. יום לפני מותו התבשר שזכה בעיטור כבוד של מסדר צלב הכסף של המושיע.

הלווייתו בסקיאתוס היתה צנועה, אולם עם היוודע דבר מותו התפשט האבל עליו בכל עולם התרבות ההלנית. טקסים רשמיים נערכן באתונה, אלכסנדריה, קונסטנטינופול וערים נוספות.