הרומאן המצרי
19 דירוגים

הרומאן המצרי

אורלי קסטל-בלום


שנת הוצאה:01/2015
מספר עמודים:180
על הספר

ל"בת הגדולה", הגיבורה של הרומאן הזה, יש שורשים מצריים מדורי־דורות. מצד האב – עוד מימי גירוש ספרד, אז הגיעו מקסטיליה, לאחר תלאות וטלטלות, שבעה אחים קאשְׂתילים ונחתו בחוף עזה; ומצד האם אפילו 3000 שנה מוקדם יותר, שכן היא נצר לבית־האב היחיד שלא מסופר עליו בתולדות ישראל, אלה שסירבו למשה רבנו ונשארו במצריים. את בני המשפחה העלה ממצריים בשנות החמישים השומר הצעיר. הם היו מאנשי הגרעין המצרי, שנקלט בקיבוץ עין שמר ועד מהרה גורש משם בעוון סטליניזם. בתערובת של עובדות היסטוריות וביוגרפיות, ואגדות מומצאות, ובדיון והגזמות, ושפע של פרטים ומאורעות שכביכול אינם ממין העניין, כותבת קסטל־בלום בגוף שלישי את הסאגה המשפחתית של משפחת קאשְׂתיל. לראשונה פוגש העולם הספרותי הקסטל־בלומי את העולם ההיסטורי ואת הזיכרונות המשפחתיים, ובמפגש הזה הטון של המספרת חמקמק, מעורר היסוס מתמשך אם הדברים נאמרים ברצינות, בקריצת־עין או בהפלגה גרוטסקית. עצם הז'אנר של רומאן המשפחה והקונבנציות שלו מאותגרים כאן. "עץ המשפחה" כמו זוכה לגיזום משונה – צמרתו נשלחת בתנופה הצידה. התשובה לשאלה מה שייך ומה לא שייך לסיפורה של הזהות המשפחתית המדומיינת, לאותם מאפיינים מלַכדים העוברים מדור לדור, חדֵלה להיות טבעית ופשוטה. כמו בסיפורי משפחה אחרים, גם בסיפור של משפחת קאשְׂתיל נמצא ארוחות ומפגשים משפחתיים, מיתות ולוויות, אירועים ופרטים החוזרים באופן מפתיע בדורות שונים של המשפחה, אִמרות וסיפורים משפחתיים, וגם דברים שלא מדברים עליהם, כי הם חרפה למשפחה, או עלבונות ואי־פרגונים, שאף הם דבק משפחתי מאחה. אבל המאפיינים האלה מחליקים הצידה אל עֵבר הפארודיה והאבסורד, או אל הבלתי־שייך לכאורה. כך גירוש ספרד המכוֹנן, והגירוש מעין שמר, ושאר הגירושים וההדרות המכאיבים, מצטרפים ל"גירוש ברמינגהם" שבו נמנע מן "הבת הגדולה" לגור בדירה "שדרורה מֶקְקֵיי סידרה". ובמקום סיפורם של שבעת האחים בגירוש ספרד צץ סיפורו של אח שמיני שהמסורת המשפחתית העלימה, כי בתו היתה רועת חזירים וחרפה למשפחה. דווקא הבת הזאת היא אנלוגיה מוקצנת ל"בת הגדולה" הדחויה, כפי שבת־דמות אחרת שלה היא סֶלֶסט, היהודייה המצרייה החסרה כל עניין בישראל, שההצדקה להופעתה בספר, כמו גם ההצדקה לחומרים לא־שייכים אחרים, היא הפוטנציאל האנלוגי שלה, אשר עצם הפעלתו מושארת לקוראים. הספר הזה, היודע להפוך שורת מיתות לטקסטים קומיים, הוא בסופו של דבר ספר על כיליון ועל שיברונם של אידיאלים ושל חלומות גדולים; על אי הרלבנטיות של התום לישראל של ימינו. "ייאוש כזה לא נודע במדינה מאז הקמתה". בהעזה רבה מוליכה בו קסטל־בלום את כישרונה האדיר לאזורים חדשים בכתיבתה.

 
אנחנו ממש אהבנו!1 דירוגים
יעל1/2/2015
"שלום,

קבלו בבקשה ביקורת על ""הרומאן המצרי"" של א.ק.ב.

אם היא מתאימה לכם תוכלו להעלותה. אולי תרצו להסיר את מה שכתבתי בסוף, (הבת נרצחת ע""י משפחתה) כי זה ספוילר.

בעבר שלחתי לכאן תגובה קצרה, אך כנראה לא הגיעה לידיכם. בכ""א אם גם הביקורת הזו לא תגיע,

לא אשלח שוב.

בברכה



ביקורת של קוראת:

הספר 'הרומאן המצרי' הוא מפגש נוסף עם יצירתה הנהדרת והמוערכת של אורלי קסטל בלום. כפי שנכתב על כריכת הספר, הוא מגולל את קורות משפחתה של הסופרת או הגיבורה, וזו ביוגרפיה אמנותית אם אפשר לומר, ולא בהכרח עובדתית. זרקור על משפחת הגיבורה (לדורותיה) הוא חידוש בנושאי יצירתה של הסופרת. אבל הספר גם מחדש לדעתי בהישגו הספרותי, ואחזור לכך בהמשך.



פרקיי הספר מחוברים בד""כ באופן מעט רופף, דבר שעולה בקנה אחד עם הז'אנר הסוריאליסטי-פוסט מודרני, שכה אותנטי לקסטל בלום, ולדעתי זה משיג בפני עצמו מטרה אמנותית: תקופתנו השבורה, אם אפשר לומר כך, מבקשת תיאור בהתאם.



הפרק על גירוש ספרד (משפחת המחברת/הגיבורה חוותה עובדתית או באופן מדומיין את גירוש ספרד ב 1492),

הוא לדעתי ולטעמי יצירת מופת. אבקש להשוות לקטע מתוך הספר של פרנזן/התיקונים, כדי להסביר מדוע זו יצירת מופת: קטע ארוך זה מהרומן של פרנזן, נושאו הוא בעיות והפרעות שהורים גורמים לילדיהם בתחום המין. זה קטע מצוין, כי בו כנראה פרנזן נוגע במניע ליצירתו (לטעמי היה כדאי לפרנזן מבחינה אמנותית, להשאירו כסיפור קצר או נובלה, ולא להוסיף חומרים כדי להרחיב לרומן). אצל קסטל בלום בפרק על גירוש ספרד, הנושא הוא הסבל שההורים (אך לא ההורים בלבד - המשפחה כולה) גורמים לבת. היא נתקלת בקיר של אי קבלה ללא הקלה אפשרית שביחסים 'תקינים' עם אח או עם אחות, מצב טוטלי יותר מאשר אצל פרנזן. קסטל בלום מחברת כאן היטב בין הכללי לפרטי: סבלם של מגורשי ספרד מתחבר או מתאחד עם סבלה של בת המשפחה המגורשת, שהיא משפחתה ההיסטורית (יתכן המדומיינת) של הסופרת. גירוש ספרד הוא סמל היסטורי ידוע של המצב היהודי. הסיפור מעביר את המסר שבעטיו של הסבל היהודי, היהדות בלתי נסבלת עוד. איני מוצאת שקסטל בלום משחקת באבסורד. מדובר בביטוי של סבל עד הגבול שלא ניתן עוד, ואז מתרחש אסון. אצל פרנזן הקטע המצוין הנדון לא מקבל העצמה כללית.



לדעתי ניתן להשוות את הפרק על גירוש ספרד למיטב יצירתו של קפקא (אין צורך להזכיר: ""הוריי היקרים תמיד אהבתי אתכם"", הפעם לא בציניות, כמו שניתן למצוא לפעמים אצל קפקא). עם כול הייחוד של קסטל בלום הכותבת כאן ללא מסווה וערפול אולי תודעתי, על המצב היהודי המתחבר לאישי או להפך, על המצב האישי המתחבר ליהודי (אצל קפקא יש מסווה וערפול ביחס ליהדות או למצב היהודי שהוא אכן אחד המניעים ליצירתו), מזכיר את קפקא המבנה של הנסיבות המשתנות באיטיות מורכבת ואימתנית (הבת נרצחת ע""י משפחתה)."