"לא מאמינה בלילות", כותבת שרה מייכור, באחד הספרים הכנים והאמיצים ביותר שקראתי בחיי. "לא מאמינה בלילות" היא כותבת בספר שאינו מפחד להניח על השולחן את השאלות האיומות ביותר, שאלות על האדם מול אלוקים, שאלות על נפתולי החיים, אבל לא פחות מזה, ואולי הרבה יותר, שאלות שמפנה שרה אל עצמה. שאלות על אחריות אמהית כלפי בתה שנגזר גורלה, שאלות על התמסרות לילדה מתמודדת על חשבון הילדים האחרים, על חשבון החיים, ולהיפך, שאלות על השקעה בחיים על חשבון התמסרות לילדה המתמודדת. שאלות נוקבות, שמעטים האנשים שמוכנים להתמודד אתן באומץ, בלי קמצוץ טיוח, בלא צדקנות או הצטדקות, במבט ישיר. "לא מאמינה בלילות" כותבת שרה בספר שכולו אמונה. אמונה מפוכחת, נטולת אשליות. הייתה לי הזכות לפגוש את הסיפור הזה עוד בשלביו הראשונים ולהכיר את הנחישות של שרה, שהיה לה ברור למן הרגע הראשון, שהסיפור האמיץ שלה חייב לבקוע מרשות היחיד הכמוסה שלה אל חלל העולם, ונדמה לי שלכל המתמודדים באשר הם (ומי לא, בעצם) עשויות מילות האמת הללו להביא ברכה גדולה. שרה מייכור הקימה מרכז למשפחות לילדים עם צרכים מיוחדים - צמי"ד, שמעניק מקום ראוי לבעלי הצרכים המיוחדים, והספר הזה הוא פנינה נוספת בצמי"ד הזה, פנינה הכרחית. ליאור אנגלמן, מחבר הספרים "שקופים", "לא מפסיקים אהבה באמצע"
מרגש ונותן כח .
כתוב באופן כליל ונעים .
תודה לשרה ששיתפה אותנו בחוויות כל כך אישיות.
הקריאה והפגישה עם דמותה העוצמתית של שרה, יכולה לעורר אצל כולנו השראה וכוחות להתמודד.