”אירועים כמו תאונות או מחלות נתפסים לא רק כמצבים פיזיים אלא כ”מסרים מהיקום”, שנועדו לעורר אותנו לשינוי פנימי. יש הבדל בין מחלות לתאונות..”
“דולי הגיעה אליי בהיותה בת ארבעים ותשע, רווקה, אחרי שתי הפלות, אחרי הוצאת הרחם בעקבות מחלת הסרטן...ואחרי התפשטות הגרורות...המוח של דולי ידע שפרק הפריון הסתיים. רגשות האשם של דולי הובילו את תת המודע לייצר מחלה..”
בספר זה טליה יוצאת למסע פנימי המוביל אותה אל גילוי עצמי עמוק והבנה מחודשת בכוחה של הנשמה. היא חושפת כיצד חיבור לעולמות רוחניים, שילוב של חוכמת הקבלה והרפואה ההוליסטית והקונבנציונאלית יכולים לרפא את הנפש, הרוח והנשמה וליצור שינוי משמעותי בחיים. ד”ר טליה בן יעקב מאמינה בכוחה המרפא של התודעה ועומקה של הקבלה היהודית. טליה מזמינה את הקוראים להצטרף למסע אישי של התפתחות.
ספר זה הוא מהדורה שנייה שהותאמה ברעיונות הקבליים לקהל הרחב.
ד”ר טליה בן יעקב, חוקרת, מטפלת ומרצה. בעלת תואר דוקטור בתורת הנפש על דרך הקבלה. היא בעלת ניסיון עשיר בהדרכה אישית זוגית ומשפחתית. לאורך שנים ליוותה אינספור מטופלים במסע רגשי עמוק שהוביל אותה להבנה המעמיקה של הקשר בין מצוקות נפשיות, חוויות חיים וחולי גופני. הספר נולד מתוך שיחות, כאבים תובנות ותהליכי ריפוי.
טעימה מהספר:
מבוא
אני מדמיינת אותך לצידי. את כבר מזה זמן במיטתך, בודדה ובאפיסת כוחות אחרונה. את מתקשרת איתי בקושי. אוזנייך אינן כרויות אליי וכבר מזמן אינן שומעות אותי, כאילו סגרת את העולם כולו מפני עולמך הפנימי. רק פיך ממלמל. את מחזיקה את כף ידי הימנית ולוחשת: "יש לי משהו להגיד, עוד משהו אחד ודי". ואני שואלת: "כן אימא, מה תרצי עוד להגיד?" ואת עונה: "תכתבי. עשית ועשית, עכשיו תכתבי!. יש לך ידע משלך, תספרי אותו, אל תהיי כמוני, שותקת, לא מדברת, לא שומעת, מכונסת בתוכי".
"לא מספיק להשאיר אחרייך ילדים ונכדים ונינים כמוני. את עבדת, יצרת, עשית, ויש גם את המילה הכתובה, שעוד לא נגעת בה, כן מילה כתובה! לפעמים יש בה הרבה כוח והיא נשארת יותר. "כוח יש בך, בתי. כוח שבי לא היה, וכבר אין. תכתבי!"
היא עוצמת את עיניה. גופה הקטן מצטמק לנגד עיניי... כאילו המוות מכווץ אותה ומקטין את ממדיה עד בלי די. כפות ידיה מונחות על ליבה בשֹיכול. היא נושמת בקושי. דמעה זולגת מעינה ועוד שתיים מעיניי. אני לא מוחה אותן. אני חוששת מעזיבתה. יודעת שזהו. היא את שלה עשתה. והירושה שלה נותרה. "תכתבי, פשוט תכתבי!" היא אמרה.
שנים אני מסתובבת עם תשוקה לכתוב. עוד ועוד אנשים אומרים לי: "תכתבי כבר, תכתבי!". עכשיו כשאת כבר שנתיים לא כאן, רק בדמיון ולפעמים בחלום, אני קצת נינוחה, נושמת, ליבי המכווץ כבר שנים מתרחב מחדש. אני מחליטה לכתוב, על כל מה שתמיד עניין אותי: על המערכת הסבוכה ואולי על ההרמוניה הפשוטה של קשרים בין הגוף והנשמה ומקורה, על כל המעיין הגנוז בתוכנו ועל כל מה שקיבלנו מהמקור של האור העליון המניע את הכול.
אני רוצה לספר על אנשים שבאו אל פתחי, או נכון לומר, שנשלחו אליי מהיקום, מבורא העולם, והשפעתם עליי. אני רוצה לספר מה למדתי מכל סבל, חוֹלִי, משבר של אנשים שמעולם לא הכרתי קודם, ופתאום למדתי כל כך הרבה, על מארג החיבורים של גופם לנשמתם הסבוכה וגם אליי כמדריכתם. אני רוצה לספר על הקשרים של כל מה ששמעתי מהם למקורות שלנו, איך הכול פתאום מקבל תמונה אולי סבוכה, אבל מתוחכמת, ברורה, שבאה להביא מסר לכולנו. מסר פשוט שצריך להתבונן בו, רק להתבונן ולהבין.
אני רוצה לספר על העומק ועל ההתבוננות של אותם אנשים פנימה בהדרכתי. אני רוצה להתבונן בחיים ומנגד להביט במוות ובדרך לבחון את מהותם של הסבל והכאב. סבל וכאב שהם בבחינת חלק אינטגרלי של חיי יום יום של כל אחד מאיתנו. אני רוצה לספר עוד ועוד על דברים שלמדתי בדור שלי ואולי הם ירושה והם ככספת נעולה וסגורה. כספת הצופנת בתוכה סודות שקיבלנו, לפני אלפי שנים והותרנו אותם שם, מבלי לבחון אותם לעומק ולגלות מה הם טומנים בחובם...
החלטתי שהגיעה העת לסלק את הכסות ולגלות את הגן הנעול ואת המעיין החתום, שקיבלנו לפני אלפי שנים והם עדיין רלוונטיים עד היום.