זוכרים את פסקול הנעורים שלכם? יש אנשים שלעולם לא ישכחו, כי כשהם היו צעירים המוזיקה מילאה כל שנייה של החיים שלהם, כל תא בגופם, כל חלום או פנטזיה. הלהקה שהם העריצו נתנה להם סיבה לקום בבוקר, שרטטה להם את המסלול להמשך היום, מילאה את הלו"ז ואת הראש ואת הלב. מושא ההערצה הנבחר עזר להם להבין מי הם, ובלעדיו הם כנראה לא היו הופכים למי שהם היום.
הלהקה היחידה שחשובה היא אסופה של סיפורי אהבה למוזיקה, המאגדת את זיכרונותיהם של שישה עשר כותבים ישראלים – סופרים, עיתונאי רוק, מוזיקאים, אמנים ואנשי תרבות – שהקדישו את השנים המעצבות שלהם להקלטת שירים מהרדיו, לתליית פוסטרים בחדר, לביקור בחנויות תקליטים או לריקודים, ושרדו לספר על זה. כך זה היה להיות מעריץ פופ בישראל.
בספר:
שרון קנטור על בוי ג'ורג' / אריק שגב על הקלאש / אסף גברון על סיימון לה בון / ניסן שור על תיאו פאריש / ישי אדר על הרזידנטס / אליס ביאלסקי על הרולינג סטונס / איל שגיא ביזאוי על לילא מוראד / דנה קסלר על הקיור / פיל וגליה קולקטיב על המאניק סטריט פריצ'רז / יובל לוי על קית' מון / רועי חסן על עופר לוי / יפתח אלוני על הצ'רצ'ילים / עמיחי שלו על סיד בארט / ניב הדס על הביסטי בויז / משה קוטנר על קראס / איתמר הנדלמן סמית על אריק איינשטיין