מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין
באחד ממשתאות הפאר לנתיניו הבחין מלך בבל, בלשאצר, בכתובת משונה הכתובה על הקיר בארמית, כפי שתיאר אותה הצייר המפורסם רמברנדט. המלך נבהל ופנה ליועציו שיסבירו לו את פשר הכתובת, אך הם כמוהו היו המומים ואובדי עצות. בצר להם פנו לנביא דניאל והנביא הסביר שמשמעותה של הכתובת: הפרסים יפלשו, ראה הוזהרת! המלך לא התרשם ופרס כבשה והשמידה את אימפריית בבל.
2,500 שנה מאוחר יותר זעק המשורר הדגול ח. נ. ביאליק: "שמים בקשו רחמים עלי!"
"אם יש בכם אל ולאל לכם נתיב ואני לא מצאתיו, בקשו אתם רחמים עלי".
אם נבחן בקפידה את ההיסטוריה האנושית, נגלה שאין כל חידוש בזעקה. בכל דור ודור קרו אסונות ברמת צער זו או אחרת. המטיפים, הנביאים והאומנים, כמו חיים נחמן ביאליק, מצאו דרכים שונות לבטא את היגון. הצגות, ספרים ואופרות, שירי זוועות וצער הפכו לרבי מכר. הזוועות היו ברוב המקרים תוצאה של מגפות, אסונות טבע, פרעות ומלחמות הנמשכות עד עצם היום הזה.
האם כל האסונות הללו היו והינם תוצרים או תגובות לפעולות שליליות של האדם או שמא, כפי שחושבים רבים ממקדשי הדתות למיניהן, אלו הן פעולות יזומות של בורא עולם כתגובה למעשי אדם שלא קשורים לטבע אלא לאי קיום מצוות?
אלו שאלות טובות, אבל אם נסתכל בסופו של יום במשקפת המאקרו ונתעלם מתופעות קיצון ספורדיות, נמצא שמצבה של האנושות במאות האחרונות הולך ומשתפר בצעדי ענק, וזאת לרווחת האוכלוסיות בכל תחומי החיים, בריאות, השכלה, תזונה ואיכות חיים. האנושות נוהגת לשכוח ולהדחיק די מהר את האסונות שחוותה בעברה ולעבור לסדר היום, לאזור הנוחות שלה.
השאלה החשובה באמת היא אם ההתפתחות בכיוון הקדמה תימשך או שמא תיבלם. בספר זה נצביע על המגבלות אשר עלולות לעכב, לגרום לנסיגה ושמא להביא לקיצה של הקדמה.