מתוך קובץ השירים הזה, שנכתב לאורך כחמש-עשרה שנה בארצות ובתרבויות שונות, עולה זעקה של מחאה חברתית ופוליטית, אך בראש ובראשונה אנושית. זוהי מחאה של אמפתיה, שירים שמאמצים בהזדהות מוחלטת את קולם של המודחים, המנוצלים והמופלים: הזר, האישה, הערבי, האדמה, פועלים בסדנת יזע בסין או זונה פולינזית – פרטים בתמונת האדם ההולך ונשחק בעולם ציני המתרוקן מערכיו האנושיים.
כתיבתו של אגמון ויזואלית וציורית, לוכדת בחריפות רסיסי מציאות ("בְּמַפְתִּיעַ בָּחֲרוּ טִפּוֹת הַמַּיִם לִנְשֹׁר / כְּאִלּוּ בָּאוּ לֹא קְרוּאוֹת /לִשְׁטֹף אֶת אַבְקוֹת הַקַּיִץ / שֶׁכְּבָר הֵחֵלּוּ מִתְקַשּׁוֹת עַל הָעֵצִים / וְעָטוּ לֶעָלִים צֶבַע אָפֹר דָּהוּי") אך אינה מסתפקת בכך. בטון שלעתים הוא אירוני, לעתים מקאברי ולעתים רך, שירה זו מנסחת כתב-אישום וקריאה לקורבנות הנדרסים בגלגלי החברה הדרקונית לקום ולתבוע לעצמם מקום על פני האדמה.
טל ניצן