היה אולי לא היה

מה עושים כשאומרים לך "אין ברירה"? כשמערכת שלמה מדברת בלשון אחת, ואת שומעת אחרת?

'היה אולי לא היה' מתאר מסע התמודדות עם מחלת הסרטן של אישה שבחרה להקשיב - אבל לא לקולות הרופאים, אלא לקול שבלב, לקול שבין הנשימה לפסוק, לאמונה שהובילה אותה בדרך טיפול שונה, אישית, לא שגרתית.

היא לא נלחמה במחלה – היא הלכה איתה. חיפשה הבנה, חיברה גוף לנפש, שאלה שאלות עמוקות – ומצאה להן מענה במקום אחר.

זהו סיפור על מסע של ריפוי פיזי, רוחני, רגשי ומשפחתי;

על בחירה, על קשרים, על הניסים הקטנים שבשקט;

על אמונה פשוטה שצמחה דווקא מתוך הספק;

ללא גאווה. ללא התרסה. מתוך צניעות וידיעה עמוקה:

"רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה"  (ירמיהו יז, יד)

יאירה אבנר, בעלת תשובה זה שלושים שנה, היא אומנית, אשת חינוך ורבת פעלים. כתבה שלושה ספרי ילדים, אחד מהם איירה בפלסטלינה, שזכו להצלחה כבירה בקרב ילדים והורים כאחד.

יאירה מגיעה מרקע של עשייה חינוכית, קהילתית ואומנותית. היא מונעת מתשוקה להעניק, לגעת ולרגש, ומבטאת את עולמה הפנימי בעושר של צורות וחומרים. היא במאית, מחזאית, מפעילת בובות, בובנאית, פסלת, אלופה בפיסול מיניאטורי, שולטת בגרפיקה ממוחשבת, מרצה ומנחת סדנאות וגם - אומנית פרלינים.

טעימה מהספר:

הרואה בהילות הגוף

“יש קשר ישיר בין הגוף והנפש.

הנפש משפיעה על מה שמתחולל בגוף",

פתח את דבריו “הרואה בהילות הגוף”, לרקע קולות קילוחי מים הנשמעים מאחורי גבי. ולמראה נוף צהוב הנשקף מבעד לחלון שמולי.

מתוחה מסקרנות כגומי  על קשת ציידים. לגמוע בצמא את דבריו של “הרואה בהילות הגוף”. האם תגלה הילת גופי את אשר אני מסתירה מפניו של “הרואה”?

בני הצעיר ואני נסענו דרך ארוכה, כדי להגיע אליו אל “הרואה”. מרפאתו ממוקמת בצפון הבקעה שבארץ ישראל, קילומטרים ספורים מגבול ישראל ירדן. מרפאה המנותקת מכל אפשרות הגעה בתחבורה ציבורית וממוקמת בינות לבתי בוץ אורגניים. 

כדי להגיע אל “הרואה בהילות האדם”, פיניתי  יום  עבודה. שכרתי רכב, עליו רתמתי את בני הצעיר לנהיגה ממושכת ומתישה,  וזאת כדי להגיע אל הקליניקה  בלב המדבר, המוקפת שבטי בדואים, הדרים בווילות ארעיות עשויות בד.

הגענו באיחור של שעה וחצי.

הייתה נימת התנצלות בקולו של "הרואה בהילות” כשקיבל אותנו בפתח הקליניקה: “לא אוכל לקבלך היום בשל האיחור הגדול שלך. ביקורך היה אמור להתחיל לפני כשעה וחצי. אני מקבל בכל יום 4 מטופלים. את השנייה היום בתור. יש עוד שני מטופלים אחרייך בתור”.

ליבי התכווץ. לא אפספס את הביקור הזה!

משפרשתי בפניו את כל תלאות הדרך,

                       נעתר.

“האבחון והטיפול יהיו קצרים מהרגיל. אם תסכימי נוכל מיד להתחיל".

אמר קצרות. פנה והתיישב על כיסא עשוי קש. נשרכתי גם אני אחריו. התיישבתי מולו.

חדר קטן בנוי מבוץ, זוהי הקליניקה אליה נכנסתי. חלון קטן ממול, ונוף בקעת הירדן נשקף ממנו. נוף מישורי, צהוב ומדברי. מאחורי גבי, מזרקה זעירה המשמיעה קולות קילוחי מים והמים צלולים. שולחן עגול עשוי קש, כיור וברז קטנים בפינת החדר.

עולם אחר:

פשוט.

צנוע.

ללא יומרה

ללא יוהרה.

ישנה עדות ש"הרואה" מקבל את מטופליו כשהוא בצום.

שהוא מקבל בכל יום רק ארבעה מטופלים.

יש הממתינים חצי שנה  למועד  הפגישה עמו.

הוא חובש כיפה. “איזה פרט משונה”. חשבתי לעצמי.

תוצאות בדיקות הדם האחרונות לא אפשרו לי המתנה נוספת. הן שידרו אותות מצוקה של:

סוכרת.

כולסטרול גבוה.

 שומנים בדם בערכים כפולים, על פי עקומת המדידה של משרד הבריאות.

 ותת פעילות של בלוטת התריס.

 את הטיפול הקונבנציונאלי המפטם את הגוף בתרופות כימיות שרשמה לי רופאת המשפחה דחיתי.

שלושה סוגי תרופות רשמה לי רופאת המשפחה ברוחב לב, כמאיימת. מדגישה שבמו ידי אני מקרבת את קיצי. 

תרופה אחת שתסדר את הפעילות המטאבולית התקינה שעליה מופקדת בלוטת התריס.

 השנייה תרופה להורדת רמת הכולסטרול,

והשלישית תרופה לטיפול בשומנים שבדם.

היא משוכנעת שאני חולת סוכרת. ציידה אותי במכשיר אישי לבדיקת רמת הסוכר בדם.

המכשיר מוכר לי ואני יודעת כיצד להשתמש בו.

איך?

בכיתה בה אני מלמדת, בכל בוקר, לאחר ארוחת עשר, שולף בגאווה דניאל את מכשיר הבדיקה.

דוקר את אצבעו הזעירה.

מוחץ את האצבע עד שטיפת דם קטנטנה מבצבצת לה.

הוא  ממתין מספר שניות וכך הוא יודע מהי כמות הסוכר הנמצאת בדמו.

כל המחזה הזה מתרחש  לעיני  כל תלמידי הכיתה.

הם מתבוננים:

בסקרנות.

בפחד.

וברעד בכל תנועותיו.

ואני כמותם יחד באותה הסירה.

הוא בסה”כ בכיתה א’, חולה בסוכרת נעורים. אמיץ אחראי,  המקפיד על תזונה דלת סוכר.

אולם כשהוא מתפתה ליהנות מעוגת יום הולדת של אחד מחבריו, לאחר סעודה עתירת הסוכר, הוא מזריק לעצמו את מנת האינסולין שרק הוא יודע, וחוזר לשגרת יומו.

אני מתעניינת בשלומו של דניאל הקטן, עוקבת אחריו. לעיתים, כאשר הוא נראה חלש וחיוור, אני מזכירה לו לבצע בדיקה או לאכול דבר מה מתוק, כדי להעלות את רמת האינסולין שבדמו, ולהחזיר את צבע הלחיים של הילד החמוד לחיים.

התפתחו בינינו קשרי ידידות. אנו משוחחים בהפסקות על התמודדויותיו: דניאל מתאר לי מה הוא מרגיש טרם הזרקת האינסולין.

את הרגשתו לאחר הזריקה.

ומתפאר בכל מכשיר חדש שמציידים אותו.

מכשיר כזה בדיוק קיבלתי מרופאת המשפחה שלי.

ימים אחדים השתעשעתי בו. ערכתי ניסויים והסקתי מסקנות.  עשרות פעמים ביום ערכתי בדיקות דם:

לפני ארוחה ולאחריה.

לפני  מנה גדושה של סוכרים, ולאחריה.

לפני השינה בצום.

לפני השינה בלי צום.

שעה אחת לאחר ארוחת חלבונים.

שעתיים

ושלוש

אחרי ארוחת חלבונים.

או פחמימות.

לא נותר  מקום יותר לדקירות.

קצות אצבעותיי הפכו לכברה.

בכל הבדיקות, התוצאות תקינות. לא הראו סימן בלתי מכויל על פי העקומה של משרד הבריאות.

בינתיים. כדרך טיפול ועד לפגישה עם “הרואה בהילות הגוף”, הצטרפתי אל חסידי הדיאטה על פי סוגי הדם.

כל בני משפחתי מכורים לדיאטה זו. מדקדקים ומדייקים כמלוא הנימה לכל הוראותיה. מצוידים בספר, המנחה ומדריך על כל צעד,  שעל וכל פיפס.

הם עסוקים זמן רב בהחלפת מתכונים:

שיטות שונות ומשונות של אפיית לחם על טהרת קמח הכוסמין וקמח השיפון.

ימים רבים הם טרודים בתכנון סעודות חג עשירות ומגוונות: ללא ירקות ממשפחת הסולניים כגון עגבניות, תפוחי אדמה, פלפל ירוק, גמבה, חצילים.

והס מלהזכיר קמח לבן או קמח מחיטה.

השוקולד הוא רק כתבלין: חצי קובייה לשבוע.

פירות בהגבלה. אך ורק פירות טרופיים.

בשר אדום לא בתפריט.

מוצרי החלב לכל גווניו מחוץ לצלחת.

שמנים צמחיים גם הם מחוץ למטבח.

מה נותר?

לא הרבה:

מוטציות מגוונות של סויה:

משקה.

גבינות.

וגרגרים.

ואני חסידת המזון המהיר:

שוקולד  נכנס אל מטבחי ויוצא בצורות וצבעים שונים:

עם מילוי

ובלי מילוי

טעמים המטריפים את הדעת.

שוקולד ונוגט.

שוקולד אלכוהולי,

שוקולד קפה שחור,

שוקולד ונס קפה.

שוקולד רוזמרי,

ועוד מבחר טעמים שאין כאן המקום והזמן למנותם.

כל בני משפחתי נהנו מיצירות חדשות בתחום השוקולד שייצרתי.

אחדים מבני המשפחה  מגיעים באופן חגיגי להשתתף בהילולת הנוזל החום המדיף ריח של צומת עילית ברמת גן בימיה המפוארים.

נזיד חום, הממתין על הכיריים בכמויות שכל בית חרושת קטן לא היה מתבייש בו.

שקיות האשפה לא תמיד הכילו את עטיפות חבילות השוקולד המרשרשות המבריקות והנוצצות, שלפני רגע היו קוביות קוביות לרוב.

בסיום כל יום של רקיחת המטעמים, הם היו נעלמים במהירות, כאשר אני היא הצורכת העיקרית שלהם.

חודש עבר מאז הכנסתי אל פי את קוביית השוקולד האחרונה. הפכתי להיות אדוקה לדרך המהפכנית: שמירת הבריאות לפי התזונה על פי סוג הדם.

אני נזכרת, שכאשר כל בן משפחה, שהיה מעונה תחת גזירת סוג הדם של מטבח אימו, מצא אצלי מגרש להתפרע על מצע של ארוחה מלאת צבעי מאכל, סוכר לבן ודברי מאפה מיוחדים העמוסים שומן צמחי וקמח לבן. וכמובן שוקולד.

 “דודה של כל המאכלים המקולקלים", היה כינויי בפי אחייני הצעירים.

“מה יש במטבחך?" היו מלחשים, כזוממים יחד איתי, מאחורי גב אימם  לערוך סעודת מלכים.

חודש עבר.

תפריטי מושתת על הנחת היסוד של הדיאטה המיוחדת במינה. דיאטה הגורסת כי סוג הדם שלי מועד לפתח מחלות בכלי הדם ובמיוחד: והס מלהזכיר  את שם המחלה הנוראה ההיא.

שמעו של  ה”רואה בהילות” הגיע למרחוק.

הוא מרפא בעל סגולות על טבעיות.

רבים נושעו ונרפאו, באמצעות הריפוי הייחודי שלו. כך אומרת השמועה.

“אם האדם חי לו חיי שלווה. חיים המלווים במתח חיובי של עשייה",

קטע ה-“הרואה” את רכבות מחשבותי הנודדות והמשיך את משנתו,

“גופו יהיה גדוש אנרגיה וחיוניות.

האנרגיה והחיוניות יקנו לגוף בריאות איתנה וחוזק להתמודד מול מחלות הגוף. כגון שפעת, סרטן וכו".

אני מנסה בכל כוחי לא לפספס אף תוו היוצא מפיו. יושבת דרוכה, ופכפוך מפל המים הנשמע מהמזרקה הזעירה שמאחורי גבי מפריעה לי להתרכז. דיבורו של “הרואה” הופך לצפוף יותר, מהיר יותר, דחוס יותר.

“אם נפשו של האדם כועסת, עצובה, מתוחה או מפוחדת, היא תחליש את גופו, או אז, תתפתח מחלה”.

הוסיף בענווה.

“תוצאה של כל בדיקה רפואית מעידה על מצב נפשי” הדגיש.

“מחלות פיזיות ניתן לרפא באמצעות כוח המחשבה", גילה לי כממתיק סוד.

“אם יש לאדם מחשבות חיוביות בריאותו תהיה איתנה”, חייך.

“הוא יהיה חזק וחסון”.

"לעומת זאת  אם יכניס לראשו מחשבות כי חולה וחלש הוא, הוא אכן מזמין לגופו חולשה וחולי.

כל מחשבה בוראת מציאות”,

הצהיר.

“מחשבה על גוף בריא תברא גוף בריא”.

ה”רואה” הפסיק לרגע את שטף דיבורו, התבונן במזרקת המים הזעירה, והמשיך את דבריו:

בשטף.

בנחישות.

ללא משוא פנים.

“מרכיב חשוב הוא המזון המגיע אל הגוף”,

אמר והדגיש.

“אם הוא גדוש צבעי מאכל.

חומרים משמרים.

אם עתיר הוא בסוכר לבן.

בפחמימות ריקות כמו קמח לבן.

הגוף ייחשף ביתר קלות למחלות”.

דבריו של ה”רואה” נשמעו לי כמו מתוך ערפל מהדהד  בחלל, למרות שמשנתו סדורה ומדויקת.

“מאחר ובדרך תזונה קלוקלת זו, האדם מחליש את המערכת החיסונית של גופו”.

וכמו התעורר אל עולם המציאות הדגיש בקול תקיף.

“אני מרפא בשיטות אלטרנטיביות שונות”.

המשיך והוסיף :

“ניתנה לי מתנת אל, מתנה משמים, מתנה המאפשרת לי לראות את הילת הגוף”.

הוא המשיך את שטף דיבורו.

“אני רואה הילה סביב גופו של האדם”.

הוא בהה בחלל.

“אם הוא בריא, תהיה ההילה שמסביב לגופו מושלמת, לא פגומה”.

אני מתבוננת ומקשיבה מרותקת מדבריו.

“אם הוא חולה במחלה סופנית או מחלה קשה”,

המשיך,

“ואינו יודע על קיומה",

הוסיף

“אני רואה את הילת גופו פגומה”.

ה”רואה”  המשיך לבהות בחלל שמאחורי גבי ולא הפסיק את דיבורו אפילו לא לשנייה כדי לנשום.

“יש קשר בין צבע ההילות שאני רואה, למצבו הנפשי של האדם”.

שאלות רבות מתרוצצות במוחי וסקרנותי להמשך האבחון שלו הלכה וגברה:

האם ה”רואה”  רואה את הילת גופי?

מה צבעה?

האם היא מושלמת?

“אני ממליץ על טיפול  שיתחיל בתזונה בריאה ומאוזנת”.

את המשוכה הזו כבר עברתי . הרהרתי בליבי.

“טיפות הומאופתיות",

כן, שמעתי על כך, חשבתי מאושרת.

“או גלובולים שהם תמצית הטיפות בצורה של כדורים”.

גם זה מוכר לי, חשבתי לעצמי כמנצחת.

“וצמחי באך”.

לא משהו מסובך כל כך, התרונן ליבי מאושר.

“את ההתאמה לכל אדם אני  בודק באמצעות מטוטלת". סיכם.

“לפני תחילת האבחון והטיפול אתבונן בהילת הגוף שלך”.

ה”רואה” המשיך לבהות בחלל שמאחורי, מבלי להסתכל בדף המונח לפניו, והחל לרשום ללא הפסקה, בשלוות נפש כאילו הוא איננו כאן.

לא יכולתי לגרוע ממנו את עיני, אני עוקבת אחר העט השופך דיו ללא רחם על דף הפוליו.

מה הוא כותב? מדוע כל כך הרבה שורות?

לאחר שמילא את דף הפוליו  כמעט עד תום, הרים את עיניו כאילו חוזר הוא אל עולם המציאות, והחל לדבר בקול שליו ובטוח.

“אני רואה הילה כחולה העוטפת את כל גופך”.

מה משמעותו של הצבע הכחול? חשדתי בחרדה. “מושלמת היא”.

אבן נגולה מעל ליבי. והמילה מושלמת המשיכה להדהד בחלל החדר  מ ו ש ל מ ת!    מ ו ש ל מ ת!

“משמעות הצבע הכחול",

אמר ה”רואה”,

“הוא רוגע ושליטה רגשית”.

 עוד פרט מרגיע. נשמתי לרווחה.

“מתחת להילה הכחולה אני רואה הילה נוספת בצבע אדום”.

אדום זה טוב או רע? לא ידעתי כיצד לפרש את דברי ה”רואה”.

“הצבע האדום מעיד על סערת רגשות עצומה”,

המשיך,

“כמו אש להבה”.

קולו נשמע רגוע ובוטח.

“רגשית, מצב זה מעיד שכלפי חוץ את נראית אדם: אסרטיבי,

לא פגיע,

שולטת בתהפוכות החיים.

יודעת לייעץ לאחרים עצות מועילות וחכמות.

לוקחת את החיים בקלילות”.

נכון מאוד, חשבתי, חזקה כמו סלע!

“אך מבפנים המצב הפוך”.

אין לי שהות לבחון ולבדוק את דברי ה”רואה”.

הוא שופך אינפורמציה ברצף, וקשה לי לעקוב אחריה.

“הצבע האדום של ההילה מראה שאת:

נתונה בסערת רגשות.

פגיעות.

ורגשנות יתר.

זיכרון אירועים טראומטיים בחייך הוא לטווח ארוך.

אינך מרפה  ואינך משלימה עם אובדן, אכזבה ובגידה”.

אני מתחילה לאבד את הריכוז מצד אחד אך הסקרנות הולכת וגוברת.

“תחושות שליליות אלה מצטברות בכבד וגורמות לו לצבור רעלים”.

נו, אני מאיצה בקול שאינו נשמע, האם יעלה משהו בחכתו?

“ההשפעה על הגוף תהיה:

יצירת שומנים בכבד.

הכבד יפסיק לנקז רעלים ויצבור שומנים.

הצטברות השומנים בכבד מובילה לתוצאות שיראו בבדיקות דם:  רמת גליצרידים גבוהה  כלומר שומנים בדם וכולסטרול רע גבוה”.

ב  י נ ג ו !!! רואה עלה על משהו, נמלאתי בתקווה.

“רמת דאגנות וחרדה לאורך זמן מצטברת בבלוטת התריס וגורמת לה לתת פעילות”.

וואוו!!!

ממש קלע בול. אני מתחילה להתהפנט מהדברים שאוזני שומעות.

“תת פעילות זו תוביל להצטברות שומנים, כולסטרול רע ואף לסוכרת”.

הפסיק לרגע,

“עד כאן, הצגתי את המצב הנפשי, המשפיע על מצבך הבריאותי”.

כל מילה אמת. נפעמתי. איזו יכולת ראייה מבהילה.

“לכל אדם יש שבע צ’קרות בגוף, הצ’קרות הן מרכזי אנרגיות בגוף”.

המשיך ה”רואה” את אבחונו.

“במצב בריא של הנפש כל הצ’קרות פתוחות”.

לא ידעתי אם הוא מבחין ברגשותי הסוערים.

“אצלך  צ’קרת הקודקוד וצ’קרת הבסיס בלבד פתוחות. כל חמש הצ’קרות האחרות חסומות”.

לא הבנתי לאן המשך אבחון זה מוביל.

“מצב זה מעיד על חסימות רגשיות שאת יוצרת”.

חיפשתי אתונות ומצאתי, מה???

אבחונו של ה”רואה”  על מצבי הרפואי היה מדויק עד כדי להפחיד.

איך אוכל לשפר???

לא ידעתי  במה להתמקד.

האם על החלק הפיזי שהיה ידוע לי.

או על החלק הנפשי שנגלה לי זה עתה???

“את בריאה לחלוטין“,

הוסיף.

“גם אם תיטלי תרופות להורדת כולסטרול, תוצאות הבדיקות הרפואיות לא ישתנו”.

איזה פלא מוזר, חשבתי לי.

“מצבך  הנפשי ומחשבותייך אחראיים  על המצב הפיזי”. במאמץ רב המשכתי לעקוב אחר הדברים הנאמרים.

“אוכל להמליץ על טיפול",

הפסיק לרגע כאילו בודק אם אני עדיין שם.

“נראה לי שלא יהיה צורך ליותר משלושה חודשי טיפול”.

נחמד, התעשתי. טיפול קצר לאבחון כל-כך ארוך.

“לאחר שלושה חודשים תוכלי לחזור אלי כדי לראות אם חל שינוי.

תוכלי לשלוח לי לחלופין תצלום שלך על רקע קיר לבן. כך אוכל לראות את הילת הגוף באמצעות התמונה”.

איזה רעיון חדשני,  חשבתי לעצמי.

“התשובה תתאחר מעט להגיע, בשל עומס המטופלים הבוחרים שלא להגיע בפעם השנייה ובוחרים בדרך של שליחת  תמונה”.

חשתי הקלת מה בהצעה המשונה הזו.

“אני מציע טיפות, או גלובולים. הגלובולים הם כדורים זעירים המכילים את כל המרכיבים שבטיפות. הם יסייעו לך להתמודד טוב יותר עם מצבך הרגשי”.

אם לא יהיה יעיל, לפחות לא ירעיל, התבדחתי ביני לביני.

“הטיפול הנוסף הוא דיאטת תזונה בריאה.

נראה לי שלא תזדקקי למעבר מכך".

סיכם והחל לרשום שורות של אותיות לטיניות.

בהפסקות שבין מילה למילה העביר מטוטלת שנעה שמאלה וימינה על מילים אחדות. ומעל מילים אחרות נעה בתנועה סיבובית.

“את מרקחת הגלובולים המכילים את כל המרכיבים שהמטוטלת אישרה, תוכלי לקבל בשירות שליחים לאחר שתשלחי בפקס את המרשם אל בית המרקחת הטבעוני”. סיכם הוא את הביקור, והושיט לי פתק קטן ועליו רשומים מספרי הטלפון של בית המרקחת.

מסוחררת וברגליים כושלות התקדמתי אל עבר המכונית המושכרת בה חיכה בני  הצעיר.

מסמנת בראשי להתחיל את המסע חזרה הביתה.

לא ידעתי מאיזו נקודה להתחיל ולספר לבני על הנפלאות שחזתה אוזני בשעה הקודמת.

המילים פרכסו בתוכי. כל רעיון ש”הרואה” דיבר עליו רצה להיוולד ראשון.

בני לא עצר את שטף דיבורי.

האזין בשתיקה, כשמידי פעם המכונית סוטה ממסלולה ורועדת.

היה קשוב לדברים יותר מאשר הוא מרוכז בנהיגה.