האם אתם מרגישים כמו המנהלים של חייכם, או שמא כל מה שסביבכם קובע איך תרגישו ומה תעשו?
ואולי קשה יותר להודות – האם אתם אלה שעומדים בדרככם שלכם?
רוב האנשים מאמינים שהם בוחרים את חייהם. בפועל, רוב הזמן הם מגיבים להם.
אנחנו חיים בתוך מערכת הישרדותית: תגובה למצבים, פתרון בעיות, הימנעות מכאב ומחוסר נוחות. במקום ליצור מציאות, אנחנו מנהלים איומים.
בתוך המערכת הזו מתקיימת תנועה בין שני כוחות שנראים זהים מבחוץ: חיפוש עונג או בריחה מסבל.
האם אנחנו חיים כי אנחנו רוצים לחיות או כי אנחנו מפחדים למות?
האם אנחנו מחפשים אושר או נמנעים מעצב?
האם אנחנו רוצים אהבה או מפחדים מבדידות?
הספר הזה מכבד את הייחודיות של הכאב האנושי.
באמצעות זיהוי של 42 שברים מדויקים, הוא מציע מפה ברורה של העולם הפנימי, המאפשרת להבין את הדפוסים שמנהלים אותנו, ולזהות שלכל שבר יש דרך ריפוי מובנית.
זהו מסע מהישרדות ליצירה, ומהתגובה לחיים – לבחירה בהם.
טעימה מהספר:
חוכמת אמת – פתיחה
לפני שלושים שנה (1996–2026) התחלתי את המסע הרוחני שלי. הוא התחיל בהתלהבות עצומה; רק לפני כמה ימים אמרתי לבני שבאותה תקופה הרגשתי כאילו אני מהלכת באוויר. במשך שנתיים המשכתי בחיי הרגילים; הייתי סטודנטית באוניברסיטה ובמקביל למדתי רוחניות. לאחר שנתיים החלטתי – או ליתר דיוק הרגשתי שהיקום החליט עבורי – לעזוב את כל מה שעשיתי ולהצטרף לארגון רוחני, שבו נשארתי במשך עשרים ושמונה השנים הבאות.
למדתי כל כך הרבה דברים יפים, עמוקים, עוצמתיים ומשני חיים. לימדתי והדרכתי תלמידים על פי הידע הזה. נקודת המפנה שלי הגיעה לפני כעשר שנים. באותה תקופה הרגשתי שהידע שאני לומדת ומלמדת הוא כל כך חזק, עד שאין סיכוי שמי שמחזיק בו לא יהיה מאושר; הוא חייב להיות מאושר. האמנתי שזו רמה גבוהה יותר של מודעות, שעוסקת בבורא ובעולם שמעבר לטבע. היו בידיי הכלים וכל מה שאדם צריך כדי להפוך לאדם מאושר באמת.
אבל לא הייתי מאושרת.
יום אחד ישבתי במשרד שלי ובכיתי כל כך, עד שלא יכולתי להפסיק. לא הבנתי איך זה ייתכן; הרי יש לי ידע כה עמוק על חוכמת החיים ואני עושה את כל הדרוש. התורות אמרו לצאת מאזור הנוחות, אז תמיד מתחתי את הגבולות שלי. אמרו לתת ולשתף, אז שיתפתי ושיתפתי עד שהייתי מותשת. אמרו לסלוח, אז סלחתי. אמרו להתפלל לבורא, אז התפללתי. אמרו לשבור את האגו, אז שברתי את שלי עד שלא נשאר ממנו דבר.
עשיתי הכול, ובכל זאת... איך זה ייתכן? אם אני יודעת את כל זה ועושה את כל זה, מה נשאר? אם אני לא יכולה להיות מאושרת אחרי כל זה, איזו תקווה יש לי? כבר הייתי בראש הפירמידה, באנרגיה הגבוהה ביותר. הרגשתי שאין ידע גבוה מזה ואין מודעות גבוהה מזו. אם אני לא מאושרת, ואם הדברים לא עובדים כשורה בחיי, לאן אני הולכת מכאן? הייתי אבודה לגמרי וכבר לא ידעתי מה לעשות.
ההיגיון שלי תמיד אמר לי שאם לכל דבר יש סיבה, אז אין מקום לרגש או לפגיעות. אם אפשרתי לעצמי להיות פגיעה, זה סימן שאני חסרת אמונה וחסרת ביטחון, לכן לא הרשיתי לעצמי להרגיש.
בכל פעם שהרגשתי משהו, מייד שפטתי את עצמי על חוסר מודעות ועל כך שאני חלשה. ביליתי שנים ב”עבודה” על כך שלא אהיה קורבן, אבל ככל שהתעלמתי מהרגשות שלי ומהזכות שלי להיות, להרגיש ולחשוב, וככל שעבדתי יותר שעות, נתתי מזמני והתנדבתי במאה אחוז כדי לפצות על חוסר המודעות והקורבנות שלי – כך הפכתי לקורבן יותר ויותר. מצאתי את עצמי בלולאה אין־סופית של חוסר תקווה, שיפוט עצמי וסבל.
ההצצה הראשונה שלי לעולם הרגשות הייתה כשקראתי את ספרה של ד”ר ברנה בראון, כוחה של פגיעות, שבו היא מסבירה שפגיעות היא כוח ולא חולשה (אני ממליצה בחום לקרוא אותו). קראתי גם את אפס מגבלות על שיטת ההו’אופונופונו, ולמדתי על כוחה של הסליחה; לא רק כלפי אחרים, אלא גם כלפי עצמי.
קראתי ספרים רבים אחרים, ואף שהם לא היו חזקים יותר מהידע שרכשתי בקבלה, הם הורידו אותו לקרקע. דרכם התחלתי הכול מחדש; הפעם עם חוכמת הקבלה, לצד הבנה מעשית של איך להביא אותה לתוך חיי. לפני כן הרגשתי כאילו אני מתבקשת לטפס על הר גבוה מאוד: ההר היה מדהים, אלוהי, מעבר למילים, הטוב שבטובים, אך לא היה ברשותי סולם כדי לטפס עליו. הסולם החסר היה הרגשות.
המורה שלי תמיד אמר: “אם יש לך כאב ראש, תבקש עוד”. כמי שסבלה מכאבי ראש ולא ויתרה על אדוויל, לא הבנתי עד כמה עמוקה האמירה הזו. לא מלמדים אותנו איך לעבוד עם רגש, ולכן מעולם לא חיברתי בין השניים.
היום אני מבינה: כשמופיע כאב, למשל התחושה שאני לא מספיק טובה, ומישהו מבקש ממני משהו, הפחד הזה עולה מייד. במקום לברוח ממנו, עליי להסתכל עליו ולומר: “אני לא מפחדת ממך”.
ישנו מאמר בזוהר הקדוש, בפרשת בלק, על שלמה המלך. הזוהר מספר ששלמה המלך רכב על נשר גדול ונסע ל”הרי חושך”, תחום הסטרא אחרא (הצד האחר). שם הוא פגש את השליטים שהושמו שם לאחר הדין העליון – כוחות רוחניים משחיתים שכבולים באותם אזורים.
על פי המאמר, שלמה המלך הצליח להכניע את אותם כוחות שליליים בכך שהביט בהם ללא פחד, ובעשותו כן הם גילו לו את כל סודותיהם. הוא הצליח להיכנס לתחום הטומאה מבלי להינזק ולשלוט בשורשי הרע במקום להימנע מהם.
אותם פחדים – מדחייה, מפגיעות, מכך שלא יאהבו אותנו ורבים אחרים (רשמתי ארבעים ושניים מהם בספר זה, ואני בטוחה שיש עוד רבים) – אינם חולשות. אלה כוחות אמיתיים שמנהלים את חיינו ומונעים מאיתנו להתקדם.
אז הבנתי סוף־סוף שמודעות אינה רק מחשבה גבוהה. מחשבות לבדן הן רק מחשבות; הן הופכות למודעות רק כאשר הלב מצטרף אל המוח. וזוהי הדעת – הממד שבו המוח והלב מתאחדים.
בחוברת זו אשתף בקצרה בידע ובניסיון שלי.
אז... אתם מוכנים להתחיל?
דמיינו חיים שבהם אתם מחליטים לעשות משהו, ופשוט עושים אותו. אין היסוס, אין משא ומתן פנימי ואין תירוצים. אתם אומרים את המילה, והפעולה באה בעקבותיה.
דמיינו חיים שבהם הרוח סוף־סוף בגבכם. במקום ההרגשה של מאבק תמידי במעלה ההר מול התנגדות בלתי־נראית, הדברים מתחילים לנוע יחד איתכם. סיטואציות זורמות לעברכם במקום נגדכם, ודלתות שפעם היו נעולות מתחילות להיפתח כשאתם מתקרבים אליהן.
זה אינו מזל ואינו גורל. זו התוצאה של ההבנה שנועדתם לנהל את חייכם.
אז שאלו את עצמכם בכנות: האם אתם מרגישים כמו המנהלים של חייכם או שמא כל מה שסביבכם קובע איך תרגישו ומה תעשו? ומה שלעיתים קשה עוד יותר להודות בו: האם אתם אלה שעומדים בדרככם שלכם? האם ייתכן שפרשתם מתפקידכם ואפשרתם לפחד ולספק לנהל את חייכם במקומכם?
רוב האנשים מאמינים שהם בוחרים את חייהם. במציאות, רוב הזמן הם פשוט מגיבים להם. אנחנו חיים בתוך מערכת הישרדותית: מגיבים ללא הרף למצבים, פותרים בעיות, מונעים כאב ונמנעים מחוסר נוחות. במקום ליצור מציאות, אנחנו מנהלים איומים.
באופן טבעי, מתוך המצב הזה אנחנו שואלים שאלות מסוימות: מה יקרה? איך אפתור את זה? איך אבטיח שזה לא ישתבש? המוח עונה על כל שאלה, אך הוא עונה מתוך פחד. הוא מייצר דימויים, אפשרויות ואמונות שמצדיקות את הפחד שיצר את השאלה מלכתחילה. במקום לבחור כיוון, אנחנו מחזקים את הסכנה.
בן אנוש בדרך כלל עושה אחד משני דברים שנראים זהים לחלוטין מבחוץ: מחפש עונג או בורח מסבל. האם אנחנו חיים כי אנחנו רוצים לחיות או כי אנחנו מפחדים למות? האם אנחנו מנסים להיות עשירים או בורחים מעוני? האם אנחנו מחפשים אושר או נמנעים מעצב? האם אנחנו רוצים אהבה או מפחדים מבדידות? האם אנחנו רוצים מערכת יחסים או מנסים שלא להידחות?
כאן אנחנו מאבדים את הניהול שלנו, משום שהחלטות הישרדותיות, שנדמה לנו שהן בחירות, הן למעשה תגובות. אפילו מבחינה רוחנית אנחנו נותרים לעיתים קרובות במצב הישרדותי. במקום להאשים אחרים, אנחנו מאשימים את עצמנו ואומרים: “בטח עשיתי משהו נורא, ולכן זה מגיע לי”. אך אשמה, כלפי חוץ או כלפי פנים, משאירה אותנו בתגובתיות למציאות במקום ביצירה שלה.
במצב הישרדות אנחנו מחפשים מישהו או משהו שיציל אותנו: פתרון, שיטה, אדם – כל דבר שיסיר את חוסר הנוחות. מישהו עשוי לעזור באופן זמני, אך איש לא יכול להציל אותנו באמת, כי המערכת ההישרדותית פשוט תמצא איום חדש.
קבלת אחריות פירושה התאמה בין ההבנה לבין הרגש. מה שאנו חווים אינו רק אירועים, אלא המצב הפנימי שלנו שמגיב אליהם. העולם הפנימי שלנו מעצב את האופן שבו המציאות נראית וקובע את ההחלטות שאנו מקבלים בתוכה. אנחנו לא פועלים מתוך מה שאנחנו רוצים; אנחנו פועלים מתוך מה שאנחנו מפחדים ממנו.
חשבו על זה כך: אדם אינו אוכל שוקולד כי מותר לו. הוא אוכל אותו כי הוא מרגיש חסך. הפעולה היא אותה פעולה, אך המקור שונה, והמקור הוא שקובע את החיים שיבואו בעקבותיה.
כשההישרדות מנהלת את החיים, המציאות נחווית כמו התנגדות. כשבחירה מנהלת את החיים, המציאות מתחילה לשתף פעולה. ברגע שאתם מפסיקים להגיב לחיים, אתם מתחילים לנהל אותם.
עלינו לזכור: הכול קורה מבפנים החוצה. המציאות משקפת את מי שאנחנו מבפנים. כשאנחנו מנסים לתקן רק את החלק החיצוני, זה כמו לראות במראה נקודה שחורה על הפנים שלנו – ולנקות את המראה. הנקודה לא תיעלם מפני שהיא אינה על המראה; היא על הפנים שלנו.