תאונת אופנוע קוטעת את הדהירה אל החיים של שני חברים משחר ילדותם. אוּלִי בטוח שתוך זמן קצר יתעורר הָאנֶס מן התרדמת שאליה הפילה אותו התאונה. אף־על־פי שהמפגשים עם הטיפוסים המיוחדים במוסד לפגועי נפש שבו הוא עובד תובעים ממנו לא מעט, הוא מקפיד לפקוד יום־יום את מיטת חברו. ועם כל זאת, לא חדל לרחוש בו הרעב לחיים, לאהבה, לסקס ולידידות. אוּלִי משתף את חברו האנס בכל מה שעובר עליו, צמא תמיד לתגובה ולו הזעירה ביותר, ואפילו מדמה לראות שיפור, אבל האנס לא מגיב. אוּלִי כותב להאנס יום־יום כדי שכאשר האנֶס יחזור, הוא יוכל לקרוא על הימים שהחסיר. בתוך כך הולך ומצטבר בו כעס עצום על הרופאים חסרי האונים, על החברים ההולכים ומאבדים תקווה, על הוריו של האנֶס שמרחמים על עצמם, ועל האנֶס שאיננו משתף פעולה ושוכב בלי ניע... דווקא התיאור המרגש הזה של האבדן מעלה בחיות רבה את כוחם העז של החיים. ברצף של מכתבים הנפרשים על פני שנה שלמה, נחשפים עולמותיהם של שני צעירים וידידותם העמוקה.