ברלין. שלהי שנת 1932 .דקה לפני שהיטלר עולה לשלטון ומנפץ את המציאות
כולה לאינסוף רסיסים של בלהות, “קברט וולפה” שבמרכז העיר, איכשהו – על
אף כל הקשיים – ממשיך לשרוד.
ערב-ערב עולים על הבמה של מרכז התרבות הדאדאיסטי, החתרני-מחתרתי
הזה, מופעי אוונגרד, פרפורמנס ארט, בורלסק ודראג קווינס צבעוניים – כולם
שיר הלל להומוסקסואליות, לקוויריות ולגאווה של הקהילה הלהט”בית דאז –
ומדגישים את תת-התרבות הדקדנטית של העיר.
*
הרומן מתמקד בחייהם – הן כפרטים, הן כ”משפחה” אשר נוצרה מתוקף
החברות האמיצה, יוצאת הדופן שביניהם – של ארבעה הומואים יהודים – אם
תרצו, של ארבעה “גיבורים”, של “קדושים”: גרשון – דראג קווין המכנה את
עצמו כשהוא על הבמה “גרטרוד שטיין-סטאלין”, בן למשפחה חרדית שחזר
בשאלה, ישראל – משורר-דאדא החי בזוגיות עם פרידריך הלא-יהודי, מקס –
שחקן, ואלפרד וולפה – המכונה בפי כל “וולפי” – בעל “קברט וולפה”.
*
הרומן נפתח דווקא ב”סוף”: ברגעים האחרונים של חייהם של הארבעה – כשרג־
עים אחרונים מצמררים אלו מסופרים כל אחד ב”גירסתו” של “קדוש” אחר –
כשהם כבר עירומים ומנושלים מהכל, עומדים צפופים זה אל זה – מחוברים
כמשפחה גם ברגעיהם האחרונים – בתא הגזים של מחנה ההשמדה אושוויץ,
בחושך מוחלט, מחכים למוות לקחת אותם – אולי – לעולם הבא, והוא מסתיים
בהכנות האחרונות למסיבת הסילבסטר העצובה כל כך של שנת 1933 (מעט אחרי שהם מנקים את צלבי הקרס הרבים שרוססו על חזית הקברט).
*
דורון בראונשטיין – שהוא חלקים נכבדים מכל אחד מגיבורי הרומן שלפניכם,
מאותם “הקדושים” שהוא יצר – נרצח באושוויץ בגלגול הקודם וחזר לספר את
אשר ראו עיניו “שמה”.
בראונשטיין, יליד 1976 בגלגול הזה, הוא אמן-דאדא קלאסי, המספר את סיפורו/את סיפורם של “ההומואים היהודים הקדושים של ברלין” באופן ויר־
טואוזי, סוחף ובעיקר – אוונגרדי מאוד, רגיש ושובר לב – כמו אף סופר אחר לפניו.