הבת
0 דירוגים

הבת

מו - זה


הוצאה:ספרי ניב
שנת הוצאה:יוני 2026
מספר עמודים:145
על הספר

"מחשבותיו של נדב נדדו אל הבית, אל ההורים. הוא ראה בעיני רוחו את אביו ישוב בכורסתו הנצחית כשהעיתון פרוס על כרסו הקטנה, שקוע בתנומה, נים ולא נים, ואת אימו מתרוצצת בין המטבח לחדר השינה. הדפיקה בדלת ביתם הייתה כל כך מוחשית, עד שהקפיצה אותו. הייתה זו אותה נקישה הססנית האופיינית לאנשי קצין העיר, הבאים להחריב את עולמה של עוד משפחה".

 

מלחמת יום הכיפורים מטלטלת את חייהם המשותפים של שלושה חברים. הקורא עוקב במתח אחר ההתפתחויות המרתקות, עד הסוף המפתיע והמרגש.

 

חומרי העלילה לקוחים כולם מהמציאות הישראלית ועוסקים במה שקורה במדינה לאורך שנים. מדובר ביצירה שבמהלכה נחשף הקורא לנושאים טעונים המעסיקים את החברה הישראלית מאז ומתמיד, תוך שילוב של דרמה אישית עם דיון ערכי על זהות, אמונה וחברה.

 

את הגרסה הראשונה לספר זה כתב המחבר כבר בשנת 2000, ונדמה שאותן סוגיות אקטואליות נותרו בעינן, ומרבית הנושאים החברתיים עדיין מעסיקים את תושבי המדינה.

 

המחבר, ד"ר זאב מור, הינו רופא  אשר שירת שנים רבות כרופא קרבי בחיל השריון, במקביל לקריירה כרופא בבית החולים ובקהילה. זהו ספרו הראשון.

 

טעימה מהספר:

 

החברים

 

העליצות שהקרינו שלושת הצעירים משכה את תשומת ליבם של העוברים ושבים. אפילו האנגלים, הקרים משהו, העגמומיים בדרך כלל כמו מזג האוויר הערפילי שבו התרגלו לחיות, חייכו לעברם. במיוחד בלטו שני הבחורים – נדב ויריב – שהרבו להשתטות, מתעלמים מהתגובות סביבם. יעל, השלישית בחבורה, התרכזה בצילום הכיכר ובהנצחת חבריה. באותו רגע ממש כרעו השניים על ברכיהם, מנסים לאסוף בידיהם זירעונים כמו היונים המלקטות לעצמן מזון. נדמה כי אפילו יוני טרפלגר, שכבר התרגלו למטורפים המגיעים לכאן מכל העולם, עמדו משתאות לנוכח התופעה החדשה.

"יעל, יעל", צעק נדב כשיריב יושב על גבו בתנוחת דהירה על סוס, "צלמי אותנו לפני שהגב שלי יישבר".

"יעל, יעל..." – הקריאה הזאת הזכירה ליעל את קריאתה של אימה מתקופת ילדותה בקיבוץ, התקופה שהעלתה בה רגשות של כאב וכעס. "יעל..." שמעה שוב ושוב בילדותה את צעקותיה של אימה המחפשת אותה בכל רחבי הקיבוץ. ברקע נשמע תמיד צחוקם הרע של ילדי הקיבוץ, שלעגו לחיפושים היומיים אחריה. יעל כבר טיפסה וישבה על אחד העצים, מתכנסת בתוך עצמה ומנסה להאזין לציוצי הציפורים שעל ידה. היא התנתקה מצעקותיה של אימה שהלכו וקרבו, מנסה לחזור ולשקוע אל תוך חלומותיה שהפליגו אל מחוזות הדמיון. היא חלמה על מקומות יפים ורחוקים שבהם אין אימא ואבא ואח כמו יוסי, מקומות שבהם יכלה לרחף על העננים ולקפץ מעץ לעץ מעל נהרות גועשים... בעודה שוקעת בחלומותיה שמעה לפתע את קולות הפצפוץ של העלים היבשים שלרגלי העץ, אותו מצע עלים שעליו אהבה להשתרע אין־ספור פעמים.

יוסי, המלשן הזה, שוב הוא. יוסי אחז בה בחוזקה ומשך אותה למטה. כהרגלו, התלונן בקולי קולות שהוא צריך לחפש אותה במקום לשחק כדורגל.

"כדורגל? יופי! אני באה לשחק איתך!" קראה יעל.

"בשום אופן", יוסי ביטל מייד את הרעיון ושלח את אחותו לשחק בבובות. "זה מה שבנות צריכות לעשות", אמר לה. כל מחאותיה על כך שהיא משחקת טוב יותר מכל חבריו רק הכעיסו אותו. הוא הסמיק, נזכר בבושות שעשתה לו כשניסו פעם לשתף אותה במשחק, רק כמהתלה שהצחיקה את כולם. עכשיו גרר את אחותו אל האם הכועסת, והכריז ששוב מצא אותה על אחד העצים.

"כל הכבוד, יוסי", שמעה יעל את המחמאות הקבועות שתמיד הרגיזו אותה. "יעלי, ילדה רעה שכמוך. מה את חושבת, שאת ציפור? לא מספיקים לי כל החתולים והחרקים שאת מביאה לחצר שלנו? רק צרות את עושה לי! קחי דוגמה מיוסי, איזה ילד טוב... את לא יכולה לשחק פשוט עם החברות שלך כמו כל הבנות?"

***

קולו של יריב בכיכר טרפלגר החזיר אותה אל המציאות. "צלמי את היונה שעל ראשי. נכון שהיא דומה לי?" צעק כשהוא מנסה ליצור משפתיו הבשרניות צורה של מקור מחודד.

יעל חייכה. הו, היונים הצחורות, התמות, החופשיות. כמה הייתה רוצה לרחף כמותן ממקום למקום, לדהור על סוס בשדה הפתוח, באוויר החופשי – רק היא לבדה על גב החיה האצילית, השרירית, הדוהרת. היא הרשתה לעצמה לשקוע שוב בזיכרונות, וכבר הייתה באורווה שבקיבוץ, מחבקת את צוואר הסוס שאהבה. "אתה החבר האמיתי שלי", לחשה לו.

"יעל, יעלי", גם לכאן הגיעו צעקותיה של אימה. נדמה היה לה שבכל ארבע־עשרה שנותיה הראשונות לא עבר יום מבלי ששמעה את הצעקות האלה. כהרגלה, התעלמה מהן. היא הרהרה בזעם, שאם יוסי ייכנס עכשיו לאורווה – תכה אותו בשוט. היא הברישה את שער הסוס שצהל לעומתה, משפר מעט את מצב רוחה הקודר. היא הניחה את האוכף בזהירות על גבו, מקפידה שהרצועות לא יכאיבו לעורו, עלתה עליו ויצאה לרכוב בשטח הפתוח. דמה געש בה יותר ויותר עם כל דהרה. הרוח המכה בפניה, השמש הקופחת על ראשה, מראה הצמחייה הסבוכה והאגם הקטן – כל אלה הרחיקו אותה מאימא ומיוסי. האח! אלה החיים שרצתה!

הזיכרונות הטובים מהרכיבה על הסוס חיברו אותה אל חייה שבהווה. והחיים האלה, בניגוד לתקופת הילדות, היו טובים. כבר שלוש שנים היא חיה עם יריב ונדב כשלישיית נאהבים לכל דבר ועניין. את שניהם הכירה כשעוד היו טירונים בגדוד שלה, הגדוד שבו הייתה פקידה פלוגתית. שניהם פנטזו עליה כבר אז, אבל טירונים לא מתחילים עם הפקידה הפלוגתית. רק אחרי קורס הקצינים, כשחזרו לגדוד, רק אז העזו להתחיל איתה. הם היו חברים טובים, ויעל קינאה בחברות שלהם. היא לא חשבה שתהפוך להיות חלק מהם.

"טמבלים שכמותם", חשבה יעל, "הם לא העלו בדעתם שאני היא זו שצדה אותם ולא להפך". יריב ונדב היו חתיכים, שני תרנגולים גאים שחזרו לגדוד עטורי דרגות, ושניהם חיזרו אחריה במרץ. יעל חששה שיקרה להם מה שקורה להרבה תרנגולים: שהריב על האישה יקלקל את החברות החזקה שלהם, שהיא תהיה זו שתתקע טריז ביניהם. אבל לשמחתה זה לא קרה. עם הזמן הפכו לשלישייה, ויעל ידעה בתוך תוכה שאין ביניהם שמץ של קנאה.

היא הביטה בשני הבחורים השקועים בשלהם בכיכר טרפלגר. לאחר זמן־מה, כשהתקרבו אליה, הודיעה להם: "אני אוהבת את שניכם. רק איתכם אני מרגישה חופשייה באמת, בן אדם שלם!"

השניים שמחו לראות את האושר הנסוך על פניה. נדב התבונן בה בפליאה, אבל היא סתמה ולא פירשה.

 

 

 
אנחנו ממש אהבנו!0 דירוגים