האיש בעל השמות

סבא שלי, צבי ספרן, נולד כהורסט מרטין בוכהיימר ב-9 לספטמבר 1924 בעיירה בורגשטיינפורט, גרמניה. עד גיל 8 חיי את חייו באושר גדול כילד יחיד של הוריו אדולף ואנני, עם חברו הטוב ורנר שיחדיו היו משחקים ומעוללים מעשיי קונדס ברחבי העיירה.
הכל השתנה ב-1933 עם עלייתו של היטלר לשלטון. האווירה השתנתה והורסט החל לסבול מנידוי מבלי שהבין למה. כשחברו הטוב ורנר הצטרף לנוער ההיטלראי, הורסט רצה באופן טבעי להצטרף אליו ולא הבין מדוע שולחים אותו הביתה רק כי הוא יהודי ועוד יותר התבלבל כשורנר אמר לו שהם לא יכולים להיות חברים עוד.

בגיל 10 החל ללמוד בגימנסיה ארנולדינום. בתור היהודי היחיד בכיתה סבל מהטרדות והצקות מצד חבריו לכיתה בחסות המחנך שלו ופעיל ה-SS, ד"ר פלומר, ומורים נוספים. אבא שלו התעקש שהנאצים לא ייגנבו להם את המולדת ושהורסט ימשיך ללכת לבית הספר, אבל ההצקות הפכו מהר מאוד לרדיפה אלימה ושימוש בנשק קר בתחומי בית הספר. בסופו של דבר הוריו של הורסט החליטו שאין מנוס ושהוא צריך לעזוב להולנד. יום אחרי חגיגת בר-המצווה שלו עם המשפחה המורחבת כולל סבא של מאיר, עזב הורסט לבדו לאמסטרדם. זו הייתה הפעם האחרונה שראה את רוב בני משפחתו שמצאו את מותם במחנות ההשמדה.

נטול השגחה מעשית ועם קצבה חודשית נדיבה ששלחו לו הוריו, בגיל 13 הורסט היה אדון לעצמו. הוא התגורר בחדר בשכירות אצל משפחה שלא התעניינה בשלומו, תחת השגחתה מרחוק של בת דודתו הגדולה, אמי, שגם ברחה. כמו חבריו היהודים הגרמנים האחרים, גם הוא התקשה להתאקלם לאורך החיים ההולנדי הצנוע. הם הגיעו לבית הספר במונית, אכלו גבינות יקרות וצפו באופרה מהכיסאות היקרים ביותר כשהם צועקים שלום למנהל בית הספר שלהם מלמעלה. שיחות חוזרות על כך שהם צריכים להיות יותר צנועים ולכבד את החברה שמארחת אותם לא הרשימו אותם. בניסיון להמשיך לעורר תשומת לב, הם קראו לעצמם "La Diablo Rouge" (השטן האדום), והכריזו שיפעלו כמחתרת נגד כל דבר שזז! אומנם לא היה מדובר במעשיים פלילים אך לצטט את סבא "היום היו שולחים לנו עובדת סוציאלית".

לאחר שאמה שלו שיחדה שופט גרמני, ההורים שלו הצטרפו להולנד ועברו לגור בוורדן. הורסט מצא את עצמו מחדש. בוורדן הוא חש שהוא משתלב בחברה ההולנדית, שהוא מצא את הבית שמעולם לא חש בגרמניה. בתור פליט יהודי-גרמני הוא זכה ליחס חם וגם אחרי פלישת הנאצים במאי 1941 מצבו היה טוב סך הכל, למרות שידע למה הגרמנים מסוגלים. הכל השתנה רק לאחר שנה, כשאדולף הקריא את המודעה בעיתון בארוחת הערב המשפחתית. הורסט והוריו זומנו לאמסטרדם להצהיר על כל הרכוש, הכסף ובני המשפחה המורחבת שלהם. אחרי שכמעט נאסר וניצל רק בזכות תעוזה, הבין הורסט שהגיע הזמן להסתתר.

הורסט הנער "טבע" בנהר בוורדן ובזמן שאמא שלו, אנני, שיחקה ההצגה ובכתה על מות בנה היחיד, הורסט הפך לפיט וכבר יצא לדרך והצטרף למחתרת ה- Oranje Vrijbuitersבאפא. פיט היה חקלאי ביום ואיש במחתרת בלילה ותחת פיקודו של אלפרד שטרן, החותן שלו לעתיד, השתתף בהברחת טייסים, פעולות תחבולה וחיסולים של משתפי פעולה. הכל תפקד היטב וכפי שסבא אמר בטיול שורשים 60 שנה לאחר מכן "תראו באיזה מקום יפה ביליתי את השואה", עד הבגידה. אחד מחברי המחתרת בגד בחבריו והסגיר אותם לגסטפו. חברי המחתרת היהודים כולל אלפרד ואנני שטרן נשלחו למחנות ההשמדה והלא יהודים נשפטו והוצאו להורג. פיט היה בין הבודדים שניצל. הוא חשד ש"משהו לא בסדר" ולא הצטרף לשאר חברי המחתרת. עם פירוק המחתרת פיט ולוטה, אחותה של אולה שגם לא נתפסה, פגשו את אלס הנדריקס, פעילת המחתרת המקומית באפא, שיחד עם אבא שלה הסתירה אותם בבתים שונים עד סוף במלחמה ב-1945.

עם סוף המלחמה, הורסט והוריו, ששהו במסתור בזמן המלחמה, חזרו לגור בוורדן. מיואש ומבולבל לגביי עתידו אחרי שאיבד 3 שנים מחייו, הורסט נפגש במקרה עם שני חיילים מהבריגדה היהודית דוד ריבלין ו-מרדכי גיטלמן שחשפו אותו לראשונה לרעיון של עלייה לארץ ישראל. בזכותם הוא הצטרף לסדנת הכנה "עלייה לארץ" של הסוכנות היהודית ולאחר מכן היה ממקימי גרעין עלייה "החלוץ" של 25 בחורים ובחורות שהתיישבו יחדיו ב-"בית החלוץ" באוטרכט. ביום הם למדו חקלאות לקראת עלייתם לארץ ישראל ובלילה התווכחו כיצד יישבו את הארץ, עם תנועות המושבים או התנועה הקיבוצית. לאחר שלוטה אחותה הכירה בניהם, גם אולה שטרן הצטרפה לגרעין. אולה והורסט נהיו זוג ובזמן שכולם התווכחו בליבם התדיינו אם בכלל ארץ ישראל היא מקומם.
אדולף ואנני בוכהיימר לא הי מרוצים ממעשיו או מאוויו של הורסט. בעיניהם לעלות לישראל היה לא פחות מטירוף ולצאת עם ניצולת מחנה השמדה מתכון לאסון, את אולה הם סירבו לפגוש. אחרי ריב ממושך הורסט ואולה עזבו מבלי להיפרד תחילה לפריז, שם כמעט נשארו ואז למרסיי שם עלו על האונייה "האתונה" לחיפה והגיעו לארץ ישראל ב-17 לפברואר 1948.
יום אחרי העלייה לארץ הורסט ואולה התחתנו בהרצליה בטקס צנוע עם החלבן והדוור. למחרת הצטרפו לייתר חבריהם לבית החלוץ בקיבוץ נען והפכו לצבי ואילנה. לא לקח הרבה זמן עד המציאות הכתה, תוך כמה חודשים חילוקי הדעות עם הנהגת המושב והגילוי שכלל לא היו אמורים להגיע לנען יצרו פער בין צבי ואלינה לתנועה הקיבוצית. ביוני 1948 צבי ואילנה עזבו למושב רמות נפתלי לאחר שהותקף ע"י כוחות סוריים ורוב חבריו נטשו.

רמות נפתלי היה ההגשמה של החזון, בסיוע של הסוכנות היהודית חברי הגרעין בנו משק חקלאי וישמו את כל מה שלמדו בהולנד, אבל לא יישמו מה שלא למדו. צבי מונה לרכז משק, אילנה עבדה עם הצאן והייתה האישה היחידה שהשתתפה בשמירות והכל היה טוב. אך מהר מאוד ההגשמה הפכה לטרגדיה. המשק קרס כלכלית ואחרי שאיבדו את ביתם התינוקת בגיל חודש, עזבו צבי ואילנה את רמות נפתלי, גם בואה של ביתם אירית לא יכל למחוק את האבל ששרר במקום.

מרמות נפתלי צבי ואולה עברו לתחנת ניסוייים בעכו אך גם שם לא היו מרוצים וסבלו ממצב כלכלי קשה עד שבאוגוסט 1953 עברו לגור באשקלון, שם צבי קיבל הצעת עבודה. במשך 36 שנים צבי עבד בתור מדריך חקלאי בחבל לכיש תחילה עם עולים מכורדיסטן ואז כמרכז משק בבית ספר החקלאי בכפר סילבר לפני שהתחיל קריירה ארוכת השנים במשרד החקלאות, שם עסק צבי גם לקח חלק בפיתוח תעשיית הפרחים בארץ.

גם אילנה מצאה את ייעודה, היה לה ברור שהיא לא רוצה לעסוק בחקלאות ואחרי שאמנון בנם היגע לגיל 10, הלכה ללמוד עבודה סוציאלית והחלה לעבוד בשירותי הרווחה של עיריית אשקלון. אילנה הייתה מבין ה-58 היהודים הבודדים ששרדו לאחר "הבריחה מסוביבור" ואף העידה על הנעשה במחנה במשפט נגד קציני ה-SS במחנה ב-1965. לאחר שנים של סבל מסיוטים וחרדות והתמכרות לווליום, תוך כדי שהיא תפקדה כאמא לתפארת לילדיה, ב-1979 חלתה בניוון שרירים. לאחר שני ניתוחים כוזבים והתדרדרות הדרגתית במצבה נפטרה בסוכות 1983. במשך 4 שנים צבי סעד וטיפל באילנה וכמעט ולא עבד, רק בזכות חבריו ללשכת ההדרכה שדאגו שיקבל משכורת הם שרדו כלכלית.

לאחר המוות של אילנה צבי הבין שהוא חייב להמשיך בחייו וחזר לעבודה עד שיצא לפנסיה בגיל 65 ב-1989. ב-1985 הוא התחתן בשנית עם דליה, מי שהייתה מזכירה בלשכת ההדרכה ואחרי שנים רבות הפכו מחברים לאוהבים.

היום צבי בן 95, דליה והוא גרים באשקלון וחוגגים את החיים. לאחר שיצא לפנסיה המשיך לטפח גינה לתפארת, וגילה את האינטרנט והיכולת לתקשר עם העולם. הסקרנות שלו והרצון שלו ללמוד ולהתפתח ממשיכה עד היום ובזכות כך הוא סבא יוצא דופן.

המחבר