כבר שבוע ימים אני מסתובב בתל אביב כמו פילוסוף שחור ואפל, ממתין לארעי שבמאורעות להתרחש, מבחין שלא מבחין בי איש. מבנים וסדרים סופם לקרוס, אני שומע את עצמי אומר לעצמי, עכשיו, בבית הקפה. חשבתי על כל מה שביכולתי לדווח אודותיו ורבאלית. על כל מה שאני יודע שביכולתי לדווח אודותיו ורבאלית. להלן זה ולהלן כך. אלה גבולותיו המתפשטים תמידית של המרחב המודע שלי. אני מכונת מילים משוכללת, מקולקלת, טווה נרטיבים כפי שטווה עכביש את קורי קיומיו. יכולתי לגשת אל המלצרית ולהושיט לעברה את כף ידי הרקובה. קקקת פרניכטונג. הומו סאפיינס סאפיינס. פרשן ההמיספרה השמאלית אני, טרם הוסר הקורפוס קאלוסום. אמנם שתום עין ומצחין באופן כללי, אך עיני האחת רואה למרחוק, לאין ערוך ממה שתוכלנה עינייך היפות לראות לעולמים. בואי איתי לתל אביב, נסיכה. בואי ואראה לך את הקונפיגורציה הגדולה, את המתכנן התבוני ואת תוכניתו הגאונית, האלוהית. בואי ראי כיצד מתחברים הדברים לכדי מרחב אחד גדול קוהרנטי.