"שירתו-זעקתו של מתי שמואלוף, שבשלותה הפיוטית אינה זקוקה לשום הִתנצלות, היא בראש וראשונה נקיטת עמדה נגד ל"פיצול האישיות" של ההוויה שהִננו נתונים בה. הוא מסרב "לִהְיוֹת תַּרְבּוּתִי" בחברה גזענית המדכאת עם אחר ומפלה לרעה את אזרחיה שלה, את בני עמה ובני העם השכן.
אין תימה כי חברה שכזאת, המתהדרת לראווה באוניברסאליות התרבותית שלה, מהומרוס עד ביאליק ובפועל סוגדת למרכזי הקניות, צבועה ופסולה בעיניו ויש בה בהתרסתוֹ משהו מאמירתו של מיקובסקי: "היום צריך באגרוף מפורזל לעולם בקודקוד לתקוע" ולא פחות מכך, מן הבחינה האישית האינטימית, משום תשוקתוֹ לזהות עצמית ומשום שהזיכרון הוא מוֹתר האדם, אוסף הוא "אֶת אַבְנֵי הַחֵן שֶׁל הַזִּכָּרוֹן, שֶׁצָּלְלוּ לְאִבּוּד בְּאוֹקְיָנוֹס הַבּוּשָׁה", בנסיון לנהל דו-שיח עם אמוֹ, אביו, סבוֹ, סבתוֹ, עם שורשיו שלוֹ, שכן, כאמור הזכרון הוא מותר האדם."
אריה אהרוני, מתרגם ועורך "ספרית הפועלים"