נגיד שאת מביטה בתינוק ואת יודעת: זה אינו אותו התינוק שילדת והנקת והחזקת. ריח התאנה התחלף בריח חרוב, מתוק אבל אחר. פניו אחרות, קול בכיו אחר, הוא אינו מתלבש בחיקך בטבעיות כמו קודם. ייתכן שזה חלום. את ממהרת להתיישב מחשש אמיתי שייפול מזרועותייך הרועדות. הוא קטן וחמוד. גון עיניו אחר, תווי פניו אחרים, אבל הוא תינוק, תינוק זעיר. את חלשה עדיין, אימך קובעת, ושולחת אותך למיטה לנוח תוך שהיא מדברת ברוך אל התינוק הזר שבביתך. את נכנסת למיטה. אולי את באמת עייפה ומבולבלת ולכן היה נדמה לך שזה לא אותו התינוק? זה הרי בלתי אפשרי. זה בלתי אפשרי, את חושבת.
בכתיבה מלאת ברק שהיא בו זמנית מעודנת ומערערת כורכת אסתי הלפרין מימון את השאלות הגדולות למעין פקעת שאין להתיר: אהבת אם, שייכות, אמונה, מולדת, הכיסופים למשהו שאין לו שם – ומעל כל אלה מרחפת רוח האלוהים.
בארצות החיים הוא ספרה הרביעי של אסתי הלפרין מימון, פסיכולוגית קלינית, מחברת שמיטה (כנרת זמורה, 2017), תחת השפעה (שתים, 2022), ונקודת ההתכה (התחנה, 2025).
הילד שלך יכול להיות בכל מקום. את חושבת על מי שילדו איתך בהדסה ודידו איתך אל חדר האוכל. היו שם כולן: חרדיות, מתנחלות, נוצריות, מוסלמיות, רוסיות. וגם שכמותך. כלומר, רגילות. חילוניות תל־אביביות שגלו לירושלים. הילד שילדת גדל עכשיו אצל אחת מהן. אולי בכפר ערבי, אולי בשכונה חרדית. אולי הוא יגדל עם פאות, אולי הוא יתחנך במסגד. באיזו שפה מדברים אליו עכשיו? באיזו שפה שרים לו שירי ערש? אולי ביידיש או בערבית או ברוסית, אולי בצרפתית? מתחיל להאיר את השמיים, רעש הרחוב מתגבר והולך. עוד מעט יקומו כולם ואת תגידי בוקר טוב.
את שואלת את עצמך כל מיני שאלות על למה זה כך. מה השתנה בך והאם משהו אצלך , אבל בכל הזמן הזה, בלב את יודעת. את יודעת שאת מבלפת את עצמך עם סיפורים ומורחת את הזמן בלי להודות באמת: זה לא אותו התינוק שילדת. את מרגישה את זה בוודאות מחרידה. זה לא התינוק שיצא לך מהבטן. זה לא התינוק שהתבשל ודגר בתוכך. דמך ודמו לא התערבבו. הוא לא נפלט ממך ולא דומה ושייך לך במובן הפרימיטיבי הזה. את מגדלת תינוק שלא שלך. והתינוק שלך? איפה התינוק שלך? זה שינק בשקיקה והפיל בך משקולות של אהבה במגע נוצתי?