זוכה פרס ספיר לספרי ביכורים!
נורית נולדה וגדלה בקיבוץ בעמק הירדן, ושנות חייה כשנות המדינה. בצל המלחמות, הלינה המשותפת בקיבוץ וסבא וסבתא העירוניים, מגבעתיים של פעם, עוברות שנות ילדותה והתבגרותה של נורית, כשלכל אורכן היא תמיד קצת בצד, אינה שייכת לגמרי לקיבוץ, וגם לא למקום אחר.
כבחורה צעירה היא עוזבת את הקיבוץ לחיפה ולתל אביב, אבל גם כאן אינה מוצאת את מקומה, והזרות שלה משתקפת בטיפוסים שהיא פוגשת, בחוויות מטלטלות ובמערכות יחסים בלתי אפשריות, שבסופן היא חוזרת ללדת לבד בקיבוץ. החלום הרומנטי מתנפץ בין ידיה כש"פתאום הכול נראה כוזב, לא שווה, כאילו מישהו הבטיח ושיקר".
סיפורה הפרטי והאינטימי של נורית נושק בנקודות רבות לסיפורה של המדינה, ולמעשה מחדד מתוך זווית ראייה אישית מאוד את השתנותה של החברה הישראלית בכלל והחברה הקיבוצית בפרט. אט אט נחשפים בפני הגיבורה הסדקים שבחברה הסגורה הזאת, והיא חווה דרך שבר אישי והתפכחות כואבת את אובדן הבית – הקיבוץ.
כל אלו מתגלים בעדינות מבעד לסגנונה התמים והקסום של נועה זית, שבאמצעותו היא מדווחת על דברים קלים ככבדים, אסונות וזוטות, זה לצד זה, כשהניגודים המפתיעים מהפכים לא אחת את קרביו של הקורא.
דרך עיניה הפעורות לרווחה של הגיבורה אנחנו חווים עולם אינטנסיבי וחושני, מלא ברק ותום, והתפעמות ראשונית, קדמונית וטהורה כמו נופיו של אזור השבר הסורי-אפריקאי שבו גדלה. הפגיעות של נורית, אף שהיא מתוארת בצורה כל-כך אישית, היא פגיעות שנוגעת לכולנו, ובמהלך הקריאה אנו חשים עצמנו מגויסים לגונן עליה ועלינו.
נועה זית גרה בקיבוץ גשר עם בתה ושתי החתולות שלה. היא למדה פילוסופיה וספרות כללית באוניברסיטת חיפה, קולנוע בקמרה אובסקורה. זהו ספרה הראשון.
החלק הראשון של היומן הוא בהחלט כמו שתיארו בביקורת, יומן של ילדה שנונה שהביטה על העולם מבעד למיתחת לסמיכה, אבל מה שהיא לא כתבה שם זה תיאור מדויק יותר למה חייה היו כל כך מתסכלים.
למשל,
1. לפי דעתי, נועה איבדה הרבה כבוד הדדי מחברי הקיבוץ כאשר הם שמעו וחלקם היו משוכנעים שהיא היתה שוכבת עם התלמידים שאותם היא לימדה. זה היה כאשר נועה היתה מורה לעברית לתלמידים בוגרים באולפן שהיא לימדה בקיבוץ.
2. בזמן עבודתה במחסן הבגדים בקיבוץ ובזמן עבודתה כרכזת דיור התקבלו המון דיווחים שהיא נכשלה בעבודתה ולא נ