"העצים לא מתעייפים מלרקוד, כל עוד יש מוזיקה. אם הייתי תקועה כל היום במקום אחד בלי יכולת לזוז, גם אני הייתי רוקדת לכל רמז של משב רוח, כי מה נותר לו לאדם או לעץ, כשהוא תקוע עם שתי רגליו באדמה. רק לרקוד."
הייתי סקרן. מהו הרומן הסוער והבלתי אפשרי, הכי בלתי אפשרי, שקיים. וזה מה שיצא. סיפורה של אנה, שנחלצה ממציאות בלתי אפשרית אחת אל מציאות בלתי אפשרית אחרת. שחוויות ילדותה סללו עבורה את השביל הצר של עתידה.
זה מתחיל כשזונה מבחינה בגזיר עיתון על החול. יש שם תמונה. היא מזהה את האיש בתמונה, מצליחן ידוע שיש לו הכול. האיש שלפני כמה שנים הרס את עולמה. ומכאן זה ממריא לרומן סוחף שקשה להניחו מהיד.
זהו סיפור על פגישות הרות גורל של נפשות תועות בחלל העולם, שאוחזות, ולו לרגע קוסמי אחד, זה בזו. כדי להינצל. ובתוך רצף האירועים הסינכרוניים צפים גם רגעי חסד.
“אנחנו בובות התיאטרון של משאלותינו הכמוסות.” פול אוסטר