רשימה שחורה

פתח דבר

קריית הפנטגון
ההווה

קָרולַיין רוֹמֶרוֹ יכלה להעלות בדעתה מקומות רבים שאפשר להירצח בהם — סמטה אפלה, מגרש חניה, אפילו שמורת טבע — אבל מרכז קניות לאור היום לא היה אחד מהם. במיוחד לא כזה המרוחק כמה פסיעות בלבד מן הפנטגון. ואף על פי כן זה היה המקום שבו הכול התרחש.
החוליה שעקבה אחריה נראתה מורכבת משלושה גברים, שאחד מהם היא זיהתה — גבר גבוה בעל עור לבן, כמעט שקוף, ורעמת שיער לבן עבות. השלישייה נגלתה ונסתרה לסירוגין. לא היה מקום לטעות בכוונתם. המהירות שבה גילו את מה שהיא זוממת והתבייתו עליה היתה מדהימה. אף שהיתה מיומנת, הם היו מיומנים ממנה.
לא היה מדובר בהתנהלות זהירה בלבד וגם לא בכיסוי עקבותיה. את כל זה עשתה. הארגון היה פשוט גדול מכדי להימלט, נוכח בכל מקום. ועכשיו הוא תקף אותה.
היה עליה לעבוד במהירות. כשהחוליה תתקוף, לא יהיה דבר שמישהו יוכל או ירצה לעשות כדי לעצור בעדם. תחילה הם יתחקרו אותה ואחר כך יהרגו אותה. אסור שהיא או הדבר שהיא נושאת יפלו בידיהם.
הקניון היה רחב ידיים והכיל הרבה חנויות יוקרה ומצלמות אבטחה. הם לבטח מחוברים למערכת הזאת וצופים בה. היא ידעה זאת, מפני שעשתה כך בעצמה אינספור פעמים. הידיעה איך הם פועלים היתה הדבר היחיד שהעניק לה יתרון.
היא צעדה בקצב מתון, תכליתי אבל לא מבוהל. אם יבחינו אצלה בבהלה כלשהי, הם יֵדעו שעלתה עליהם — הם יסגרו שורות מיד ויחטפו אותה. אסור לה לאפשר לזה לקרות, לא לפני שתסיים דבר אחד ואחרון.
מכל עבריה התהלכו קונים, נכנסו ויצאו בחנויות, לא מודעים, למרבה הצער, למה שמתחולל בעולם שבחוץ. ככלות הכול, זה היה גם העולם שלהם, והיא רצתה לנער אותם. היא רצתה להעיר אותם. אבל היא ידעה שהם רק יביטו בה כאילו נטרפה דעתה. למעשה, עד לזמן האחרון ממש, קרוב לוודאי שהיתה מסכימה אתם. ואולם מה שגילתה היה מעבר לטירוף הדעת. הוא היה שיגעון, שיגעון מבהיל.
תפקידה היה פשוט למדי, ובו הוראה אחת עיקרית: לקשור קצוות חופשיים על ידי חיתוך החוטים החופשיים. אבל לאורך הדרך היא ביצעה חטא כבד: במקום לחתוך חוטים היא התחילה למשוך אחד מהם, וכעת היא עומדת לשלם את המחיר המר.
בחנות הראשונה שנכנסה אליה היא שילמה במזומן וקנתה פריטים רבים כדי להסתיר את מעשיה. היא אמרה בנימוס למוכר שאין לה צורך בקבלה.
כשיצאה בחזרה אל הקניון, התערבבה בזרם הקהל וניסתה לשלוט בחרדה שלה. היא נשמה עמוק דרך האף ודחקה את הפחד רחוק ככל שניתן. רק עוד צעד אחד, אמרה לעצמה.
ואולם לפני הצעד הזה צריכה היתה ליצור עוד קצת כיסוי. לאחר ששילמה שוב במזומן בשתי חנויות נוספות, הגיחה כשהיא נושאת שתי שקיות מלאות דברי סרק שיוליכו שולל, כך קיוותה, את רודפיה. תוכניתה היתה למלא את אולם התיאטרון המדומה בעשן רב כל כך, שאיש לא יֵדע היכן האש עד שיהיה כבר מאוחר מדי.
החנות האחרונה היתה החשובה ביותר. היא היתה גם ההימור הגדול ביותר. הכול היה תלוי בה, ואם לא תפעל באופן מושלם, כל המבצע שלה וכל מה שסיכנה יהיו לחינם.
כשנכנסה לחנות הלבנים, בדקה קרוליין נוכחות של מצלמות. היו שם שלוש: שתיים כיסו את החנות עצמה, ושלישית היתה מכוונת אל דלפק המכירות שעליו עמדו הקופּות.
היא התקדמה בטבעיות ממִתלה למתלה ובדקה את הפריטים. אגב כך הסתכלה לראות אם מישהו מהגברים נכנס בעקבותיה. היה לה ספק בזה. קונים ממין זכר עשויים אומנם להיכנס כדי לקנות פריטים לנשותיהם או לחברותיהם, אבל הם לא מתעכבים סתם. שום דבר לא מעורר תשומת לב לא רצויה יותר מגבר המשתהה ללא מטרה בחנות בגדים תחתונים של נשים.
הצוות שעקב אחריה כנראה הבין את זה ונשאר בחוץ, בדיוק כמו שהתפללה שיעשו. הגיעה השעה לבצע את הצעד הסופי.
עם כמה פריטים בידיה ביקשה קרוליין להיכנס לתא מדידה. המוכרת הוליכה אותה אל אזור המדידות, ורווח לקרוליין לראות שאין שום מצלמה למעלה.
המוכרת פתחה את אחד החדרים וקרוליין נכנסה. היא הניחה את השקיות שלה על הרצפה כשהדלת נטרקה מאחוריה, הוציאה כמה פריטים והתחילה לעבוד במהירות. לזמן היתה חשיבות מכרעת. הארגון שעקב אחריה לא אהב שאנשים עברו לתוך "צללים" ולא היתה אפשרות להשגיח עליהם.
קרוליין פתחה את דלת תא המדידה כדי סדק, הושיטה כותונת ושאלה את המוכרת אם תוכל להביא לה מידה גדולה יותר. כשהמוכרת התרחקה לאזור החנות, סגרה קרוליין את הדלת, ובקול חרישי ככל שיכלה הקליטה את ההודעה שלה.
כעת הגיע החלק הקשה: המשלוח. כאן היא החליטה להיעזר בטכנולוגיה פשוטה ככל האפשר. בדרך היחידה הזאת היה לזה סיכוי לחמוק מבלי שיבחינו בה. היא התפללה לאלוהים שזה יעבוד.
כשיצאה מתא המדידה, צעדה קרוליין בתכליתיות לעבר דלפק המכירות והתאמצה להיראות רגועה בשעה שביצעה את העסקה שלה. נדרש לה מאמץ עילאי כדי להמשיך לחייך ולצחוק עם הקופאית הפטפטנית. מזווית העין היא ראתה את הגבר לבן-השיער חולף על פני הכניסה לחנות.
ברגע שהקנייה הושלמה, קיבלה קרוליין את התוספת הטרייה לאוסף שקיות הקניות שלה, זקפה את כתפיה ועזבה את החנות. היא הצליחה.
כשפסעה החוצה, התחיל לבה להלום. לא נותר לה דבר נוסף לעשות, שום מקום אחר ללכת אליו. היא ידעה איך זה חייב להסתיים. כשפילסה את דרכה בקהל האנשים לעבר אחת היציאות ההומות ביותר של הקניון, הבחינה בשורה של דלתות זכוכית והתחילה להאיץ את צעדיה.
הדחף לרוץ היה מהמם. היא לא יכלה להיאבק בו עוד. הצוות שעקב אחריה כאילו ידע בדיוק מה היא חושבת, כי אז הם תקפו.
אבל הם כבר איחרו את המועד.