עסקת נישואים

 פרק ראשון

 היא היתה זקוקה לגבר.

ורצוי גבר עם מאה וחמישים אלף דולר מיותרים.

אלכסנדריה מריה מקנזי נעצה מבט במדורה הקטנה תוצרת בית שבאמצע רצפת הסלון שלה ותהתה אם איבדה את שפיותה באופן רשמי. על פיסת הנייר שבידה היו רשומות כל התכונות שחלמה למצוא בנפש התאומה שלה: נאמנות. אינטליגנציה. חוש הומור. משפחתיות חזקה ואהבה לבעלי חיים. הכנסה מכובדת.

רוב המרכיבים כבר התבשלו. שערה אחת של בן משפחה זכר - אח שלה היה עדיין בקריזה. תערובת עשבים מבושמים - כדי שיהיה בו צד ענוג כנראה. ומקל קטן בשביל... ובכן, היא קיוותה שזה לא אומר מה שהיא חוששת שזה אומר.

אלכסה נשמה עמוק, זרקה את הרשימה לתוך הדלי הכסוף וצפתה בה נשרפת. היא הרגישה כמו טיפשה על שהיא מטילה כישוף של אהבה, אבל לא נותרה לה שום אפשרות אחרת ולא היה לה הרבה מה להפסיד. בתור הבעלים של חנות ספרים אקלקטית בעיירה אוניברסיטאית אופנתית בצפון מדינת ניו יורק הגיעה למסקנה, שמותר לה להרשות לעצמה כמה שיגיונות. כמו לשלוח תפילה לאמא אדמה כדי שתשלח לה את הגבר המושלם.

כשהלהבות זינקו מעלה, שלחה אלכסה את היד ותפסה במטף הכיבוי. העשן היתמר והזכיר לה את שרידי הפיצה השרופים בתחתית הטוסטר אובן שלה. היא עיקמה את האף, התיזה את נוזל הכיבוי למרכז השטיח שלה והלכה לחפש לעצמה כוס יין אדום כדי לחגוג.

אמה תיאלץ למכור את טארה.

בית המשפחה.

אלכסה תפסה בקבוק של קברנה סוביניון והרהרה במצב הקשה שנקלעה אליו. חנות הספרים שלה היתה ממושכנת עד העצם. ההתרחבות של בית הקפה תצריך תכנון קפדני, ולא היה לה גרוש מיותר. היא הביטה בדירת הלופט הוויקטוריאנית והגיעה בקלות למסקנה שאין מה למכור. אפילו לא באי-בֵּיי.

היא בת עשרים ושבע, ומן הסתם היתה אמורה לחיות בדירה מסוגננת, ללבוש בגדי מעצבים ולצאת לדייטים בכל סוף שבוע. במקום זה היא אוספת לביתה כלבים עזובים מבית המחסה המקומי וקונה צעיפים אופנתיים כדי לרענן את המלתחה שלה. היא האמינה ב"לחיות לאור השמש", להיות פתוחה לכל הזדמנות וללכת בעקבות הלב. לרוע המזל, אף לא אחת מהתכונות האלה תציל את הבית של אמה.

היא לגמה מהיין הארגמני והכירה בעובדה שלא נותר מה לעשות. לאיש לא היה מספיק כסף, והפעם, כשגובה המיסים יגיע, הסוף לא יהיה טוב. היא לא סקרלט או'הארה. והיא גם לא חשבה שמעשה הייאוש האחרון שלה - הניסיון לרקוח כישוף אהבה כדי למשוך את הגבר המושלם אל סף דלתה - יעזור.

פעמון הדלת צלצל.

פיה נפער בתדהמה. אלוהים, זה הוא? היא השפילה מבט אל מכנסי הטרנינג המלוכלכים שלה ואל חולצת הבטן, ותהתה אם יש לה זמן להחליף בגדים. היא קמה ממקומה ופשפשה בארון הבגדים, אבל הפעמון צלצל שוב. אז היא ניגשה לדלת, נשמה עמוק ושלחה יד אל הידית.

"הגיע הזמן שתפתחי את הדלת."

תקוותיה של אלכסה התפוגגו. היא נעצה עיניים בחברתה הטובה ביותר, מגי ריאן, והזעיפה פנים. "היית אמורה להיות גבר."

מגי פלטה נחרה ונכנסה. הוא נופפה בידה באוויר, מבזיקה בציפורניים בגון הדובדבן, וצנחה על הספה. "ממש, תמשיכי לחלום. הברחת את הדייט האחרון שלך, אז אני לא מתכוונת לסדר לך עוד דייטים. מה קרה כאן?"

"מה זאת אומרת הברחתי אותו? חשבתי שהוא עומד לתקוף אותי."

מגי זקרה גבה. "הוא התכופף קדימה כדי לתת לך נשיקת לילה טוב. את מעדת ונפלת על התחת והוא הרגיש כמו אידיוט. אנשים מתנשקים אחרי דייט, אלי. זה קטע של טקס כזה."

אלכסה השליכה את שאריות האשפה לתוך שקית זבל והרימה את הדלי. "הוא אכל מלא שום בארוחת הערב ולא רציתי שיתקרב אליי."

מגי לקחה את כוס היין ולגמה לגימה הגונה. היא פשטה קדימה זוג רגליים ארוכות עטויות במכנסי עור שחורים, מניחה את מגפיה גבוהי העקבים על קצה השולחן החבוט. "תזכירי לי שוב למה לא עשית סקס בעשור האחרון?"

"מכשפה."

"נזירה."

אלכסה נשברה וצחקה. "אוקיי, ניצחת. במה זכיתי שחננת אותי בנוכחותך בשבת בערב? את נראית טוב."

"תודה. אני יוצאת לשתות עם מישהו באחת-עשרה. בא לך להצטרף?"

"לדייט שלך?"

מגי עשתה פרצוף ורוקנה את מה שנשאר בכוס. "אני מעדיפה את חברתך. הוא משעמם."

"אז למה את יוצאת איתו?"

"הוא נראה טוב."

אלכסה צנחה לצידה על הספה ונאנחה. "הלוואי שהייתי כמוך, מגי. למה יש לי עכבות רבות כל כך?"

"למה לי אין בכלל?" שפתיה של מגי התעקלו בלעג עצמי, ואז הצביעה לעבר הדלי. "אז מה הקטע עם האש?"

אלכסה נאנחה. "ניסיתי ליצור כישוף של אהבה. כדי, אה... להשיג גבר."

חברתה הטילה את ראשה לאחור וצחקה.

"טוב. אז איך זה קשור לדלי?"

לחייה של אלכסה בערו. היא בחיים לא תתגבר על הבושה. "עשיתי מדורה לכבודה של אמא אדמה," לחשה.

"אוי אלוהים."

"תקשיבי. אני נואשת. עדיין לא פגשתי את האביר על הסוס, והתעוררה בעיה קטנה נוספת שאני חייבת לפתור, אז שילבתי את שני הצרכים שלי לרשימה אחת."

"איזו מין רשימה בדיוק?"

"אחת הלקוחות שלי סיפרה לי שהיא קנתה ספר של כישופי אהבה, וכשהכינה רשימה של כל התכונות שהיא מחפשת בגבר, הוא הופיע."

העניין של מגי התעורר. "גבר עם כל התכונות שהיא רצתה צץ פתאום בחיים שלה?"

"כן. הרשימה צריכה להיות מוגדרת. זה לא יכול להיות כללי מדיי, כי אז היקום מתבלבל כנראה מהבקשות שלך ולא שולח לך כלום. היא אמרה שאם עושים מה שכתוב בכישוף, הגבר הנכון יופיע."

עיניה הירוקות של מגי התנוצצו. "תני לי לראות את הספר."

אין כמו רווקה אחרת כדי לגרום לך להרגיש טוב בקשר לחיפוש אחר גבר. אלכסה זרקה אליה את הספרון הקטן בעטיפת הבד, וכבר הרגישה קצת פחות טיפשה.

"המממ. תראי לי את הרשימה שלך."

אלכסה נופפה בידה לעבר הדלי. "שרפתי אותה."

"אני יודעת שיש לך עותק מתחת למיטה. עזבי, אני אביא את זה בעצמי." חברתה ניגשה בנחישות לפוטון הצהוב בהיר ותחבה את היד מתחת לכריות. בתוך שניות ספורות אחזה בניצחון, בין שתי ציפורניים אדומות בוהקות, ברשימה, מלקקת את שפתיה כאילו עמדה לצלול לתוך רומן רומנטי חושני. אלכסה התיישבה על השטיח באנחה. הנה מתחילה ההשפלה.

"מספר אחת," קראה מגי. "אוהד של המֵטְס."

אלכסה הכינה את עצמה לפיצוץ.

"בייסבול?" צווחה מגי. היא נופפה קדימה ואחורה באוויר בפיסת הנייר לשם הרושם הדרמטי. "איך לעזאזל את מסוגלת לרשום בייסבול בראש סדר העדיפויות שלך? כבר שנים שהם לא הגיעו לוורלד סיריס! זאת עובדה ידועה שבניו יורק יש יותר אוהדי יאנקיז מאשר אוהדי מֵטְס, מה שפוסל, בעצם, את רוב אוכלוסיית הגברים."

אלכסה חרקה שיניים. למה כל הזמן מציקים לה בעניין ההעדפות שלה בנוגע לקבוצות ספורט? "למֵטְס יש לב ואופי, ואני צריכה גבר שמסוגל לתמוך באנדרדוג. אני לא מוכנה לשכב עם אוהד של היאנקיז."

"את חסרת תקנה. אני מרימה ידיים," אמרה מגי. "מספר שתיים: חובב ספרים, אמנות ושירה."

היא השתתקה לרגע והרהרה בזה, ואז משכה בכתפיה. "מקובל עליי. שלוש: מאמין במונוגמיה. חשוב מאוד לרשימה. מספר ארבע: רוצה ילדים." היא הרימה את המבט. "כמה?"

אלכסה חייכה למחשבה. "הייתי רוצה שלושה, אבל אני מוכנה להסתפק בשניים. הייתי צריכה לפרט כמה בדיוק ברשימה?"

"לא, אמא אדמה תסדר את זה כמו שצריך." מגי המשיכה. "מספר חמש: יודע לתקשר עם נשים. זה טוב. נשבר לי לקרוא ספרים על נוגה ועל מאדים. קראתי את כל הסדרה, ועדיין אין לי שום מושג. מספר שש: אוהב בעלי חיים." היא נאנקה. "זה גרוע כמו המֵטְס!"

אלכסה הסתובבה בזריזות על השטיח כדי להיות מולה. "אם הוא שונא כלבים, איך אני אוכל להמשיך להתנדב בבית המחסה לחיות? ומה אם הוא צייד? אני אתעורר באמצע הלילה ואמצא אייל מת נועץ בי עיניים מעל האח."

"את כזאת דרמטית." מגי חזרה לרשימה. "מספר שבע: דוגל במוסר ובאתיקה ומאמין ביושר ובכנות. זה היה צריך להיות ראשון ברשימה, אבל שיהיה, אני לא אוהדת של המֵטְס. מספר שמונה: מאהב טוב." היא זקפה את גבותיה. "ברשימה שלי זה היה מופיע במקום השני. אבל אני גאה בך שזה בכלל מופיע כאן. אולי את לא חסרת תקנה כמו שחשבתי."

אלכסה בלעה בקושי. חרדה אחזה בקרביה. "תמשיכי."

"מספר תשע:בעל זיקה משפחתית חזקה. זה הגיוני - אתם מזכירים לי את משפחת וולטון הארורה. טוב, מספר עשר..."

השעון תקתק. אלכסה צפתה במגי קוראת שוב את הסעיף.

"אלכסה, אני כנראה לא מבינה מה כתוב בסעיף עשר."

אלכסה נאנחה. "את כנראה כן מבינה."

מגי קראה את הבקשה האחרונה. "בעל מאה וחמישים אלף דולר פנויים במזומן." היא הרימה את מבטה. "אני צריכה עוד פרטים."

אלכסה זקרה את הסנטר קדימה. "אני צריכה גבר שאוכל לאהוב, עם מאה וחמישים אלף דולר מיותרים. ואני צריכה אותו מהר."

מגי טלטלה את ראשה כאילו עלתה מתחת לפני המים. "בשביל מה?"

"כדי להציל את טארה."

מגי מצמצה. "טארה?"

"כן, הבית של אמא שלי. את יודעת, כמו בסרט חלף עם הרוח? זוכרת איך אמא שלי היתה מתבדחת שצריך עוד כותנה כדי לשלם את החשבונות? לא סיפרתי לך עד כמה המצב נהיה גרוע, מֵגְס. אמא רוצה למכור את הבית, ואני לא יכולה לתת לה לעשות את זה. אין להם כסף ואין להם לאן ללכת. אני אעשה כל דבר בשביל לעזור. אפילו אתחתן. בדיוק כמו סקרלט."

מגי נאנחה וחטפה את התיק שלה. היא שלפה ממנו בכוח את הטלפון הנייד וחייגה.

"מה את עושה?" אלכסה נלחמה בפניקה הגואה שמא חברתה הטובה לא תבין אותה. אחרי הכול, היא מעולם לא ביקשה לעצמה גבר שיפתור לה את הבעיות. איך נפלו גיבורים...

"אני מבטלת את הדייט שלי. אני חושבת שצריך לדון בסעיף החדש הזה. ואז אני מטלפנת לפסיכולוגית שלי. היא טובה מאוד, דיסקרטית ומקבלת מטופלים באמצע הלילה."

אלכסה צחקה. "את כזאת חברה טובה, מגי."

"כן, את מספרת לי?!"

***

לניקולס ריאן היה הון ממש בהישג יד.

אבל כדי להשיג את הדבר האחד והיחיד שרצה, הוא היה זקוק לאשה.

ניק האמין בדברים רבים - בעבודה קשה כדי להשיג את המטרה. בשליטה בכעסים ובפנייה לקול ההיגיון ברגעי עימות. וביצירת בניינים. בניינים שיהיו יציבים ובד בבד יפהפיים. זוויות אלגנטיות וקווים חדים מתמזגים אלה באלה. לבנים ובטון וזכוכית המשמשים עדות ליציבות שאנשים משתוקקים אליה בחיי היומיום. הרף העין של הפליאה, כשאדם חוזה ביצירה הסופית בפעם הראשונה. כל אלה נראו לו הגיוניים.

ניק לא האמין באהבה לנצח נצחים, בנישואים ובמשפחה. הדברים האלה לא נראו לו הגיוניים, והוא החליט לא להכליל נושאים חברתיים כגון אלה בחייו.

לרוע המזל, דוד ארל שינה את החוקים.

קרביו של ניק התכווצו, וחוש ההומור החולני שלו כמעט גרם לו לפרוץ בצחוק. הוא התרומם מכורסת העור ופשט את הז'קט הכחול שלבש, את עניבת המשי המפוספסת ואת החולצה הצחורה כשלג. תנועת אצבעות חפוזה - והחגורה נפתחה; ניק החליף בגדים בזריזות ולבש מכנסי טרנינג אפורים וחולצת-טי תואמת. הוא דחק את שתי כפות הרגליים לתוך הנייק אייר שלו ונכנס לחדר העבודה, היכל הקודש הפרטי שלו, ובו דגמים, רישומים, תמונות מלאות השראה, הליכון, משקולות ובר מאובזר היטב. הוא לחץ על הכפתור התחתון של השלט רחוק כדי להפעיל את נַגן האם-פי 3. צלילי לה טרוויאטה מילאו את החדר וניקו לו את הראש.

ניק הפעיל את ההליכון וניסה לא לחשוב על סיגריות. אפילו אחרי חמש שנות הפסקה, כשהלחץ עלה מדרגה, הוא השתוקק עדיין לסיגריה. מעוצבן נוכח חולשתו כשהדחף לעשן קיים עדיין, החל להתאמן. הריצה הרגיעה אותו, במיוחד בסביבה שבה שלט לחלוטין. בלי קולות רמים שמפריעים לו להתרכז, בלי שמש לוהטת, בלי אבנים או חצץ, שמפריעים לו באמצע הדרך. הוא תכנת את המסלול והתחיל בריצה הקצובה שתוביל אותו אל הפתרון.

הוא, אמנם, הבין את כוונותיו של דודו, אבל תחושת הבגידה כרסמה אט-אט בשלוות נפשו. בסופו של דבר, אחד מבני המשפחה היחידים שאהב השתמש בו כבכלי משחק.

ניק טלטל את ראשו. הוא היה צריך לצפות את זה. דוד ארל בילה את החודשים האחרונים שלו בפטפוטים על חשיבות המשפחה, וחשב כי תגובתו של ניק חסרה את ההתלהבות הדרושה. ניק תהה מדוע דודו מופתע כל כך. אחרי הכול, המשפחה שלו יכלה לשמש פרסומת לאמצעי מניעה.

בעודו מרחף לו ממערכת יחסים אחת לשנייה, דבר אחד הלך ונעשה ברור לניק - כל הנשים רוצות להתחתן, ונישואים משמעם בלגן. מריבות בגלל רגשות. ילדים שמתישים את שניכם עד מוות בחיפוש אחר עוד ועוד תשומת לב. הצורך בעוד מרחב, עד שבסופו של דבר יהיה סופם של היחסים כסופם של כל יחסים - גירושים. כשהילדים הם הקורבנות.

לא, תודה.

הוא העלה את השיפוע וכוונן שוב את המהירות, בשעה שמחשבותיו הסתחררו. דוד ארל נשאר אופטימיסט עקשן עד הסוף המר, וקיווה שאישה תציל את חיי אחיינו. התקף הלב הכה חזק ומהר. כאשר עורכי הדין הריחו לבסוף את הדם ועטו על הטרף, היה ניק בטוח כי העניינים החוקיים יהיו פשוטים. אחותו, מגי, כבר הבהירה באופן ברור שאינה רוצה שום קשר לעסק. לדוד ארל לא היו קרובי משפחה נוספים. לראשונה בחייו האמין ניק במזלו הטוב. סוף-סוף יהיה לו משהו שהוא לגמרי שלו.

עד שעורכי הדין קראו את הצוואה.

ואז נוכח לדעת שהבדיחה היא על חשבונו.

הוא יירש את חלק הארי של מניות "דְרִימְזְקֵייפּ יוזמות" - ברגע שיתחתן. הנישואים חייבים להימשך לפחות שנה, עם כל אשה שיבחר, ועם הסכם ממון מתקבל. אם ניק יחליט לא להיענות לרצונותיו של דודו, הוא יחזיק בחמישים ואחד אחוזים; היתרה תתחלק בין חברי מועצת המנהלים, וניק יישאר מנהל חסר סמכויות. במקום ליצור בניינים הוא יהיה תקוע בפגישות ובפוליטיקה תאגידית - בדיוק מה שלא רצה לעשות בחייו.

ודוד ארל ידע זאת היטב.

אז עכשיו עליו למצוא אשה.

הוא לחץ על המתג והשיפוע התמתן. ואז האט את הקצב והוריד דופק. בדיוק שיטתי פילס לו מוחו דרך מבעד לריקנות הרגשית, סורק את האפשרויות העומדות לפניו. הוא ירד מן ההליכון, שלף בקבוק קר של אוויאן מהמיני-בר וצעד בחזרה לכסאו. הוא לגם את הנוזל הצונן והצלול והניח את הבקבוק הלח על שולחן העבודה שלו. ואז המתין כמה דקות, בעודו עושה סדר במחשבותיו. אחר כך הרים מהשולחן עט מוזהב וגִלגל אותו בין אצבעותיו.

הוא רשם את המילים, כל אחת מסמר בארון המתים שלו-עצמו.

למצוא אשה.

הוא לא יבזבז זמן נוסף בקיטורים על חוסר ההגינות. ניק החליט ליצור רשימה ברורה של התכונות שיידרשו מאשתו לעתיד, ואז לחשוב אם יש מועמדות מתאימות בין הנשים שהכיר.

תיכף ומיד עלתה בראשו דמותה של גבּריאלה, אבל הוא דיכא את המחשבה. דוגמנית-העל המהממת שיצא איתה בימים אלה היתה מושלמת לאירועים חברתיים ולסקס נפלא, אבל לא לחתונה. גבּריאלה היתה אשת שיחה שנונה והוא נהנה מחברתה, אבל חשש שהיא מתחילה כבר להתאהב בו. היא רמזה על רצונה בילדים, מה שמבחינתו פסל את האפשרות הזאת. ככל שלא ינסה לקבוע חוקי יסוד לחתונה הזאת - רגשות יהרסו הכול. היא תיעשה קנאית ותובענית, כמו כל אישה נורמלית; שום הסכם ממון שיגובש לפני הנישואים לא יעמוד בפני תאוות הבצע שלה ברגע שתרגיש נבגדת.

הוא לגם שוב מהמים והעביר את אצבעו במעגלים על פני הקצוות המחוספסים של הפקק. פעם קרא במקום כלשהו, כי אם בן אדם עורך רשימה של התכונות שאותן הוא מעריך באישה, מישהי כזאת תופיע בחייו. ניק כיווץ את מצחו כשנאחז במחשבה החולפת הזאת. הוא כמעט היה משוכנע שלתיאוריה הזאת יש קשר כלשהו ליקום. משהו שקשור בלקבל בחזרה את מה שאתה משקיע בקוסמוס. איזשהו בולשיט מטפיזי שלא האמין בו.

אבל באותו רגע הוא היה נואש.

הוא הניח את קצה העט בפינה העליונה של העמוד והחל לערוך את הרשימה שלו.

אשה שלא אוהבת אותי.

אשה שאני לא רוצה לשכב איתה.

אשה שאין לה משפחה גדולה.

אשה שאין לה בעלי חיים.

אשה שלא רוצה ילדים.

אשה בעלת קריירה עצמאית.

אשה שתראה במערכת היחסים הזדמנות עסקית.

אשה שאינה רגשנית או אימפולסיבית מדיי.

אשה שאני יכול לבטוח בה.

ניק קרא את הסיכום. הוא ידע כי כמה מהתכונות שחשק בהן מעידות על אופטימיות יתר, אבל אם התיאוריה הזאת של היקום עובדת, עדיף לו כבר לרשום כל מה שהוא רוצה. הוא היה זקוק לאשה שתראה בהרפתקה הזאת הזדמנות עסקית. אולי מישהי שזקוקה לסכום כסף גדול. הוא התכוון להציע הטבות רבות, אבל רצה שהנישואים יהיו על הנייר בלבד. בלי מין אין קנאה. בלי רגשנות אין אהבה.

בלי בלגן הנישואים יהיו מושלמים.

הוא סרק את רשימת כל הנשים שיצא איתן בעבר, כל ידידה ששוחח עימה, כל קולגה שאי פעם אכל איתה ארוחת צהריים.

ללא הצלחה.

התסכול כרסם בקצות עצביו. הנה הוא - גבר בן שלושים, מושך במידה סבירה, אינטליגנטי ובעל ביטחון כלכלי. והוא לא מצליח למצוא אף אשה מתקבלת ��ל הדעת להתחתן איתה.

יש לו שבוע אחד למצוא אשה.

הטלפון הנייד שלו צלצל. ניק הרים אותו. "ריאן."

"ניק, זאת אני. מגי." היא השתתקה לרגע. "מצאת כבר אשה?"

צחקוק בעבע על שפתיו. אחותו היתה האשה היחידה בעולם שהצליחה להצחיק אותו באופן קבוע. אפילו  היה זה על חשבונו. "אני בדיוק עובד על זה."

"אני חושבת שמצאתי אותה."

הדופק שלו הואץ. "מי זאת?"

שתיקה נוספת. "תצטרך לעמוד בתנאים שלה, אבל אני לא חושבת שזאת תהיה בעיה. תשמור על ראש פתוח. אני יודעת שזה לא הצד החזק שלך. אבל אתה יכול לבטוח בה."

הוא הסתכל על הסעיף האחרון ברשימה שלו. זמזום מוזר הזדמזם באוזניו, מעין אזהרה מפני מילותיה הבאות של אחותו. "מי זאת, מֵגְס?"

לזמן קצר השתררה שתיקה מעברו השני של הקו. "אלכסה."

החדר הסתחרר בכתמים מעורפלים למשמע השם המוכר מעברו. המחשבה היחידה שהיתה לו הבזיקה שוב ושוב באורות ניאון בוהקים כמו מנטרה.

אין שום מצב, לעזאזל.